משהו אישי מאתמול...
כזכור לכולם, היחסים שלי עם צוות החינוכי בבית ספר
הם קורקטיים ולא מעבר,
והסיבה לכך היא פנייתם לרווחה לפני שנתיים עם עלילה.
מאז הפרשה ההיא אני לא מכניסה מורות הביתה.
בתחילת כל שנת לימודים הן מנסות להזמין את עצמן
לביקור אצלנו, ואני מנפנפת אותן בנימוס.
כך קרה גם השנה.
בני שאל למה הן לא ביקרו אצלנו
אז הסברתי לו שאני מזמינה רק אנשים
קרובים - משפחה וחברים שלנו.
מורות הן לא משפחה ולא חברים,
אלה אנשים זרים שלא בא לי לארח בביתי.
אתמול היתי בבית ספר לשיחה שגרתית על הלימודים שלו,
ומה החצופות האלה אומרות לי בסוף:
שלא נעים להן לשמוע שהן נתפסות כאנשים זרים.
שזה צבט להן בלב.
ואני תהיתי אילו לא היה לי מזל עם כסף ועו"ד אז לפני שנתיים
ובני היה נחטף למוסד סגור לילדים חולי נפש
זה לא היה צובט להן בלב? או מרגיש לא נעים כזה?...
אלברט איינשטיין אמר שיש שני דברים ללא סוף:
זמן וטימטום אנושי.
אני מוסיפה גם חוצפה.
כזכור לכולם, היחסים שלי עם צוות החינוכי בבית ספר
הם קורקטיים ולא מעבר,
והסיבה לכך היא פנייתם לרווחה לפני שנתיים עם עלילה.
מאז הפרשה ההיא אני לא מכניסה מורות הביתה.
בתחילת כל שנת לימודים הן מנסות להזמין את עצמן
לביקור אצלנו, ואני מנפנפת אותן בנימוס.
כך קרה גם השנה.
בני שאל למה הן לא ביקרו אצלנו
אז הסברתי לו שאני מזמינה רק אנשים
קרובים - משפחה וחברים שלנו.
מורות הן לא משפחה ולא חברים,
אלה אנשים זרים שלא בא לי לארח בביתי.
אתמול היתי בבית ספר לשיחה שגרתית על הלימודים שלו,
ומה החצופות האלה אומרות לי בסוף:
שלא נעים להן לשמוע שהן נתפסות כאנשים זרים.
שזה צבט להן בלב.
ואני תהיתי אילו לא היה לי מזל עם כסף ועו"ד אז לפני שנתיים
ובני היה נחטף למוסד סגור לילדים חולי נפש
זה לא היה צובט להן בלב? או מרגיש לא נעים כזה?...
אלברט איינשטיין אמר שיש שני דברים ללא סוף:
זמן וטימטום אנושי.
אני מוסיפה גם חוצפה.
