מעיין נובע
New member
משגע אותי...
משגע אותי לראות אותה, לשבת לידה, לרצות כל כך להחזיק לה את היד, להתבייש, לדעת שהלב שלי עוד שניה מתפוצץ ונשפך לכל הכיוונים, משפריץ מאהבה. משגע אותי לא לדעת מה עובר לה בראש כשאני מספרת לה שאני מאוהבת בחברה שלי, ולא אומרת לה שזו היא. משגע אותי לדעת אם היא חסינה. אם היא סגורה כמוני. אם היא רוצה ופוחדת. אם היא לא רוצה בכלל, ואז הלב שלי יזדקן, יתעצב ויאפיר באחת. משגע אותי המראה שלה. לא יפהפיה, לא צעירה, אבל כל כך חדה ועגולה. כל כך זועפת ורכה. כל כך קשובה וחסרת סבלנות. משגע אותי שיש לנו כבר משפטים שהם רק שלנו, וסימנים, וביטויים מצחיקים. משגע אותי שהיא בכתה איתי פעם, מהזדהות עם משהו שסיפרתי לה, ועוצמת הבכי שלי התגברה עוד יותר בגלל הבכי שלה. משגע אותי שזה היה בטלפון, ולא יכולתי לנחם אותה על כך שעצוב לי, עצמי. משגע אותי כשהיא מדברת איתי בלחש, כדי שלא ישמעו אותה בסביבה. ואז אני יודעת, שהיא מדברת רק אלי, רק איתי, רק בשבילי. וזה נעים. משגע אותי לראות אותה מחבקת אחרות, או מדברת איתן. משגע אותי לראות אותה צוחקת מבדיחה שמישהו אחר סיפר. משגע אותי לאבד לפעמים את המילים, כשאני רוצה לומר לה משהו חכם, שתתגאה בי, שתצחק איתי, שתאהב את השנינות שלי. לפעמים אני חושבת לאט, במיוחד כשאני לידה. משגע אותי לדעת למה היא בונה חומה כל כך בצורה סביב עצמה. משגע אותי לדעת איך זה מרגיש לשכב איתה. או סתם להתחבק חיבוק ארוך ארוך בכל הגוף. חיבוק כזה שמרוב חיבוק הגוף שלך כבר מקבל את הצורה שלה. שלוקח לעור כמה שניות לחזור חזרה למצב הצבירה הטבעי שלו. משגע אותי לדעת איזה צליל יש לנשימות שלה. ואיזה בזבוז משווע שאף אחד לא שומע אותן בלילות, ושאף אחד לא מרגיש אותה קרוב. משגע אותי לחשוב מה יכולתי לעשות לה. משגע אותי לדעת שככל הנראה לא היה לי מספיק אומץ לעשות עם זה כלום. משגע אותי שהיא אומרת לי מחמאות. זה כל כך נדיר אצלה. היא ממעטת לקשור קשרים עמוקים, כאלו שאולי יכאיבו. וגם אני, גם אני נזהרת. וגם אני, כמוה, נמצאת כבר שנים ללא זוגיות, מתוך בחירה. משגע אותי שאני מצליחה להיפתח איתה ככה, לספר לה על עצמי דברים שלא סיפרתי לאיש מעולם. דברים כל כך קרובים שמביכים אותי בעיני עצמי אפילו, נראים אחרת בעיניה. וזה שהיא אומרת לי שזה בסדר, שאני בסדר, לגמרי בסדר. זה כל כך משחרר, זה כל כך ממכר. קתרזיס צרוף. משגע אותי איך העור מצטמרר לי כשאני הוגה את שמה במוחי. משגע אותי איך סומק מתפשט בלחיי כשאני הוגה את דמותה בעיני. משגע אותי לחשוב, לחשוש, לקוות, להעז, להתפלל, שאולי, אולי יש גם לי סיכויון קטן, סיכויצ'יק, שגם החלום שלי יתגשם. האם זה מה שאלוהים רוצה עבורי? ואולי מה שנכון זה לשתוק, לשמור את התחושות האלו בתוכי, לא לשתף אותה, כדי לא לאבד את הסיכוי, את החלום, אותה?!?!? משגע אותי לדעת שאי אפשר לגעת. משגע אותי לדמיין. משגע אותי לכמוה ככה. משגע אותי לרצות אותה כל כך, עד שהגוף צורח וצורב מחסך, בכל הכיוונים. משגע אותי לדבר ולהתחיל לגמגם בגללה. ולהתבלבל. אבל הכי משגע, שגם כשהיא לידי, אני כבר מתחילה להתגעגע...........
משגע אותי לראות אותה, לשבת לידה, לרצות כל כך להחזיק לה את היד, להתבייש, לדעת שהלב שלי עוד שניה מתפוצץ ונשפך לכל הכיוונים, משפריץ מאהבה. משגע אותי לא לדעת מה עובר לה בראש כשאני מספרת לה שאני מאוהבת בחברה שלי, ולא אומרת לה שזו היא. משגע אותי לדעת אם היא חסינה. אם היא סגורה כמוני. אם היא רוצה ופוחדת. אם היא לא רוצה בכלל, ואז הלב שלי יזדקן, יתעצב ויאפיר באחת. משגע אותי המראה שלה. לא יפהפיה, לא צעירה, אבל כל כך חדה ועגולה. כל כך זועפת ורכה. כל כך קשובה וחסרת סבלנות. משגע אותי שיש לנו כבר משפטים שהם רק שלנו, וסימנים, וביטויים מצחיקים. משגע אותי שהיא בכתה איתי פעם, מהזדהות עם משהו שסיפרתי לה, ועוצמת הבכי שלי התגברה עוד יותר בגלל הבכי שלה. משגע אותי שזה היה בטלפון, ולא יכולתי לנחם אותה על כך שעצוב לי, עצמי. משגע אותי כשהיא מדברת איתי בלחש, כדי שלא ישמעו אותה בסביבה. ואז אני יודעת, שהיא מדברת רק אלי, רק איתי, רק בשבילי. וזה נעים. משגע אותי לראות אותה מחבקת אחרות, או מדברת איתן. משגע אותי לראות אותה צוחקת מבדיחה שמישהו אחר סיפר. משגע אותי לאבד לפעמים את המילים, כשאני רוצה לומר לה משהו חכם, שתתגאה בי, שתצחק איתי, שתאהב את השנינות שלי. לפעמים אני חושבת לאט, במיוחד כשאני לידה. משגע אותי לדעת למה היא בונה חומה כל כך בצורה סביב עצמה. משגע אותי לדעת איך זה מרגיש לשכב איתה. או סתם להתחבק חיבוק ארוך ארוך בכל הגוף. חיבוק כזה שמרוב חיבוק הגוף שלך כבר מקבל את הצורה שלה. שלוקח לעור כמה שניות לחזור חזרה למצב הצבירה הטבעי שלו. משגע אותי לדעת איזה צליל יש לנשימות שלה. ואיזה בזבוז משווע שאף אחד לא שומע אותן בלילות, ושאף אחד לא מרגיש אותה קרוב. משגע אותי לחשוב מה יכולתי לעשות לה. משגע אותי לדעת שככל הנראה לא היה לי מספיק אומץ לעשות עם זה כלום. משגע אותי שהיא אומרת לי מחמאות. זה כל כך נדיר אצלה. היא ממעטת לקשור קשרים עמוקים, כאלו שאולי יכאיבו. וגם אני, גם אני נזהרת. וגם אני, כמוה, נמצאת כבר שנים ללא זוגיות, מתוך בחירה. משגע אותי שאני מצליחה להיפתח איתה ככה, לספר לה על עצמי דברים שלא סיפרתי לאיש מעולם. דברים כל כך קרובים שמביכים אותי בעיני עצמי אפילו, נראים אחרת בעיניה. וזה שהיא אומרת לי שזה בסדר, שאני בסדר, לגמרי בסדר. זה כל כך משחרר, זה כל כך ממכר. קתרזיס צרוף. משגע אותי איך העור מצטמרר לי כשאני הוגה את שמה במוחי. משגע אותי איך סומק מתפשט בלחיי כשאני הוגה את דמותה בעיני. משגע אותי לחשוב, לחשוש, לקוות, להעז, להתפלל, שאולי, אולי יש גם לי סיכויון קטן, סיכויצ'יק, שגם החלום שלי יתגשם. האם זה מה שאלוהים רוצה עבורי? ואולי מה שנכון זה לשתוק, לשמור את התחושות האלו בתוכי, לא לשתף אותה, כדי לא לאבד את הסיכוי, את החלום, אותה?!?!? משגע אותי לדעת שאי אפשר לגעת. משגע אותי לדמיין. משגע אותי לכמוה ככה. משגע אותי לרצות אותה כל כך, עד שהגוף צורח וצורב מחסך, בכל הכיוונים. משגע אותי לדבר ולהתחיל לגמגם בגללה. ולהתבלבל. אבל הכי משגע, שגם כשהיא לידי, אני כבר מתחילה להתגעגע...........
