משב רוח של אופטימיות
שלום לכם, יקיריי. התגעגעתי. הייתי קצת ( הרבה ) עסוקה בלימודים ולכן לא יצא לי להיכנס בזמן האחרון לפורום, ועכשיו שנכנסתי, היה קל להבחין במצב הרוח הקשה ששורר כאן. אני יודעת שקשה נורא, אני יודעת שקשה עוד יותר לקבל את העובדה שלמחלה הזו אין ביטוי פיסי שיעזור לנו ולסביבה להבין ולקבל אותה יותר, אני יודעת עד כמה המחשבות מטרידות ומטריפות ועד כמה שכל-כך נמאס לפעמים כי זה נראה שאין פתרון ואין מוצא. ולמרות הכל, חייבים להיות אופטימיים ולהאמין. יש עזרה : תרופות, טיפול, והכי חשוב כח רצון. כי כמו שאמרתי, ונוכחתי לדעת שיש כאן אנשים נוספים שמרגישים כמוני, חלק גדול מהקושי שלנו להתגבר ולהתקדם הוא הפחד שלנו משינוי, שאיך לא - גם הוא חלק מהחשיבה האובססיבית. אם רק נעיז יותר, נוכל לגלות ששינוי יכול להיות גם מאוד חיובי. זה כמו שהתחלתי לא מזמן את הטיפול בליתיום שעזר לי נורא, אז מצד אחד הרגשתי כל כך טוב יותר שלא רציתי בכלל לחזור אחורנית למצב הגרוע, אך המוכר ( אני מדברת בעיקר על הדיכאון, מעט על החרדות ומעט עוד יותר על הכפייתיות, כי לכפייתיות החמורה שלי עדיין לא ממש נמצא הפתרון, ואולי הוא טמון בי... ), ומצד שני כנראה שבתת-מודע מאוד נבהלתי מהשינוי וזה כמובן התבטא ביחסי לאוכל ( אני מנסה להחלים מאנורקסיה, ועד כה אני בסדר ), אז מאוד התאמצתי וזה לא הצליח לפגוע בהרגלי האכילה שלי כעת ( שמונחים על ידי המטפלים שלי ). ואני שמחה על כך. אז כפי שאמרתי, עדיין מאוד מאוד קשה, ויש עליות וירידות, אבל צריך להחזיק מעמד ולהאמין ביכולת שלנו ושל המטפלים שלנו לעזור לנו להתקדם קדימה. והכי חשוב - לרצות ולהעיז. אוהבת אתכם מאוד מאוד.
שלום לכם, יקיריי. התגעגעתי. הייתי קצת ( הרבה ) עסוקה בלימודים ולכן לא יצא לי להיכנס בזמן האחרון לפורום, ועכשיו שנכנסתי, היה קל להבחין במצב הרוח הקשה ששורר כאן. אני יודעת שקשה נורא, אני יודעת שקשה עוד יותר לקבל את העובדה שלמחלה הזו אין ביטוי פיסי שיעזור לנו ולסביבה להבין ולקבל אותה יותר, אני יודעת עד כמה המחשבות מטרידות ומטריפות ועד כמה שכל-כך נמאס לפעמים כי זה נראה שאין פתרון ואין מוצא. ולמרות הכל, חייבים להיות אופטימיים ולהאמין. יש עזרה : תרופות, טיפול, והכי חשוב כח רצון. כי כמו שאמרתי, ונוכחתי לדעת שיש כאן אנשים נוספים שמרגישים כמוני, חלק גדול מהקושי שלנו להתגבר ולהתקדם הוא הפחד שלנו משינוי, שאיך לא - גם הוא חלק מהחשיבה האובססיבית. אם רק נעיז יותר, נוכל לגלות ששינוי יכול להיות גם מאוד חיובי. זה כמו שהתחלתי לא מזמן את הטיפול בליתיום שעזר לי נורא, אז מצד אחד הרגשתי כל כך טוב יותר שלא רציתי בכלל לחזור אחורנית למצב הגרוע, אך המוכר ( אני מדברת בעיקר על הדיכאון, מעט על החרדות ומעט עוד יותר על הכפייתיות, כי לכפייתיות החמורה שלי עדיין לא ממש נמצא הפתרון, ואולי הוא טמון בי... ), ומצד שני כנראה שבתת-מודע מאוד נבהלתי מהשינוי וזה כמובן התבטא ביחסי לאוכל ( אני מנסה להחלים מאנורקסיה, ועד כה אני בסדר ), אז מאוד התאמצתי וזה לא הצליח לפגוע בהרגלי האכילה שלי כעת ( שמונחים על ידי המטפלים שלי ). ואני שמחה על כך. אז כפי שאמרתי, עדיין מאוד מאוד קשה, ויש עליות וירידות, אבל צריך להחזיק מעמד ולהאמין ביכולת שלנו ושל המטפלים שלנו לעזור לנו להתקדם קדימה. והכי חשוב - לרצות ולהעיז. אוהבת אתכם מאוד מאוד.