משבר....
היי,
אני מקווה שכאן אוכל לשפוך את הלב ולקבל קצת הכוונה..
אני ובן זוגי מכירים המון שנים, מגיל הנעורים, לא מיד הפכנו לזוג אלא רק באמצע שנות העשרים. בתחילת שנות השלושים נישאנו ונולדה לנו ילדה כשנה לאחר מכן.
עד לחתונה היינו כמו אחים תאומים, חברים הכי טובים ובזוגיות ממש טובה למרות שכמובן היו עליות ומורדות . חשוב לי לציין, שמעולם לא רציתי בחתונה עצמה אלא רציתי לנהל זוגיות של ידועים בציבור, אבל הדברים התגלגלו כך...
בכל מקרה, מיד אחרי החתונה ניסינו להכנס להריון לצערי ההריון הראשון לא הצליח ועברתי הליך מאוד טראומתי שלקח זמן רב עד שההריון נגמר.
לאחר כחודש נכנסתי שוב להריון שמחתי מאוד אך ההריון היה קשה מאוד והלידה עצמה היתה ממש בסיכון גבוה, שבו נלחמו על חיי תוך כדי איבוד הכרה שלי ועירויי דם.
ההריונות האלו גרמו לי לטראומה אישית מאוד קשה שלצערי בעלי לא ייחס לה חשיבות על אף שניסיתי מאוד שיבין אותי ודיבתי על זה הרבה אבל הוא תמיד הגיב בקרירות וטען "שאני צריכה לדבר עם מישהו", חשוב לי לציין שהילדה שלי כבר כמעט בת שנתיים.
מאז הלידה בעלי מתייחס אליי אחרת לגמרי, אני כבר לא האשה שלו אלא האמא של הילדה שלו כנראה... כבר אין סיכוי שהוא יציע לי ללכת למסעדה או ללכת לקנות לי בגדים או כל דבר אחר ואין מה לדבר על לקנות לי פרחים (הוא היה מביא לי כל שבוע) או להראות לי ניצנים של הערכה בשגרה על אף שאני נאלצעת לשאת על עצמי עול גדול מאוד של להיות מפרנסת ראשית לצד ויתורים מאוד רציניים (כלכליים) שאני נאלת לעשות מאחר והקריירה שלו מקרטעת (מעולם לא התלוננתי על הקריירה שלו כיוון שאני יודעת שזו תקופה לא פשוטה ואני מאמינה בו לגמרי שהמצב ישתפר).
ניסיתי המוווווון פעמים להעלות בפניו את כל מה שאני מעלה בפניכם, אבל כבר כמעט שנתיים אני חווה התעלמות טוטאלית ולא מצליחה להיות מאושרת.
בנוסף להכל, לאחר חופשת הלידה נאלצתי לחזור לעבודתי על אף שאני כבר ממש ממש סובלת בה, זאת משום הסיבות שרשמתי מעלה ולכן התסכול האישי שלי רק גובר.
אני לא בנאדם שמסוגל לשבת בטיפול ולדבר עם אדם זר, באופן כללי קשה לי לפתוח את הלב בפני אנשים ולכן אני לא יודעת מה לעשות.
מצד אחד אני זוכרת את כל האהבה שהיתה בינינו, אבל אני כבר לא מרגישה אותה כמעט שנתיים!
האם אתם חושבים שיש סיכוי?
היי,
אני מקווה שכאן אוכל לשפוך את הלב ולקבל קצת הכוונה..
אני ובן זוגי מכירים המון שנים, מגיל הנעורים, לא מיד הפכנו לזוג אלא רק באמצע שנות העשרים. בתחילת שנות השלושים נישאנו ונולדה לנו ילדה כשנה לאחר מכן.
עד לחתונה היינו כמו אחים תאומים, חברים הכי טובים ובזוגיות ממש טובה למרות שכמובן היו עליות ומורדות . חשוב לי לציין, שמעולם לא רציתי בחתונה עצמה אלא רציתי לנהל זוגיות של ידועים בציבור, אבל הדברים התגלגלו כך...
בכל מקרה, מיד אחרי החתונה ניסינו להכנס להריון לצערי ההריון הראשון לא הצליח ועברתי הליך מאוד טראומתי שלקח זמן רב עד שההריון נגמר.
לאחר כחודש נכנסתי שוב להריון שמחתי מאוד אך ההריון היה קשה מאוד והלידה עצמה היתה ממש בסיכון גבוה, שבו נלחמו על חיי תוך כדי איבוד הכרה שלי ועירויי דם.
ההריונות האלו גרמו לי לטראומה אישית מאוד קשה שלצערי בעלי לא ייחס לה חשיבות על אף שניסיתי מאוד שיבין אותי ודיבתי על זה הרבה אבל הוא תמיד הגיב בקרירות וטען "שאני צריכה לדבר עם מישהו", חשוב לי לציין שהילדה שלי כבר כמעט בת שנתיים.
מאז הלידה בעלי מתייחס אליי אחרת לגמרי, אני כבר לא האשה שלו אלא האמא של הילדה שלו כנראה... כבר אין סיכוי שהוא יציע לי ללכת למסעדה או ללכת לקנות לי בגדים או כל דבר אחר ואין מה לדבר על לקנות לי פרחים (הוא היה מביא לי כל שבוע) או להראות לי ניצנים של הערכה בשגרה על אף שאני נאלצעת לשאת על עצמי עול גדול מאוד של להיות מפרנסת ראשית לצד ויתורים מאוד רציניים (כלכליים) שאני נאלת לעשות מאחר והקריירה שלו מקרטעת (מעולם לא התלוננתי על הקריירה שלו כיוון שאני יודעת שזו תקופה לא פשוטה ואני מאמינה בו לגמרי שהמצב ישתפר).
ניסיתי המוווווון פעמים להעלות בפניו את כל מה שאני מעלה בפניכם, אבל כבר כמעט שנתיים אני חווה התעלמות טוטאלית ולא מצליחה להיות מאושרת.
בנוסף להכל, לאחר חופשת הלידה נאלצתי לחזור לעבודתי על אף שאני כבר ממש ממש סובלת בה, זאת משום הסיבות שרשמתי מעלה ולכן התסכול האישי שלי רק גובר.
אני לא בנאדם שמסוגל לשבת בטיפול ולדבר עם אדם זר, באופן כללי קשה לי לפתוח את הלב בפני אנשים ולכן אני לא יודעת מה לעשות.
מצד אחד אני זוכרת את כל האהבה שהיתה בינינו, אבל אני כבר לא מרגישה אותה כמעט שנתיים!
האם אתם חושבים שיש סיכוי?
