משבר תמידי
הייית חייבת להוציא את זה איפשהו..
בת 36 נשואה כמעט שנתיים עם תינוקי מתוקי בבית.
קצת הקדמה..
הכרתי את בעלי כשהייתי בת 33 אחרי מיליון דיייטים שכמובן מי שרציתי לא רצה ומי שרצה לא רציתי. היום אני יכולה לומר (רק לעצמי כמובן) אני איתו כי הוא רצה. ניראה בסדר בחור טוב אין בו משהו מיוחד וגם לא היה, הוא פשוט רצה. זה הכל. ואני זרמתי. הוא מאוד מאוד אהב אותי ועדיין ואני הרבה פחות. דפוק מאוד, אני יודעת.
הציע נישואין ואמרתי כן בידיעה עם עצמי ש-יהיה בסדר, ההתאהבות הגדולה תגיע, ברור שהיא תגיע. (נ.ב הייתי במערכת יחסים ארוכה כבר עם אהבה ענקית שזרמה לי בורידים) וחיכיתי גם פה שאהבה תגיע לורידים. אנחנו 3 שנים יחד ונחשו מה, היא לא הגיעה.
(נ.ב האהבה של הורידים נשוי + היום, ומרוב שלא כזה להיט לי כבר התחלתי ממש לחלום עליו, אמיתי)
אוהבת, אבל לא בדרך שצריך לאהוב. כשאין אהבה מהלב והבטן זה מה שנקרא לא מחזיק מים.
התחושות שלי לגביו מהתחלה לא היו משהו, אבל אמרתי זה יעבור. וזה לא עבר. ההבדל בין עכשיו לעבר, שבעבר הייתי אומרת אותן ועכשיו אני כבר לא.
ואני מרגישה שאני נשואה למישהו שהוא לא מה שנקרא "גבר גבר" לדפוק מסמר בקיר לא ממש יודע ואני זו דופקת, מרגישה עליו גם שאצלו בעבודה לא ממש לוקחים אותו ברצינות ודי מובן מאליו בגלל איך שהוא מתנהג ומדבר וגם חושבת שכך גם בכל פן בחייו, גם משפחתו וכך גם חברים שלא ממש יש לו.
בקיצור, אני חיה עם מישהו שאני לא מאמינה בו. לא מאמינה שהוא יצליח. הוא לומד כרגע לצורך התקדמות ובליבי אומרת לעצמי שהוא חי בסרט אם הוא חושב שהוא יתקדם.
והעצוב הוא שאני התחתנתי איתו עם התחושות האלו, אבל אמרתי לעצמי "יהיה בסדר"
גרים עוד בבית שאני שכרתי עוד ברווקות לבד, עם הרהיטים הישנים שלי עוד, חוץ מכוסות לא הביא איתו כלום.
במקום להתחתן ומשם להתקדם יחד ולגור בבית נורמלי יותר, נתקעים פה בגלל השכירות הזולה ובגלל המשכורת שלי ושלו. בעיקר שלו. אפילו השכר שלי גבוה יותר.
בינתיים רבים ורבים ורבים על כל דבר ועיניין. יש הרבה דווקאים ביננו. הרבה מלחמות כח. הרבה אגו.אין נושא בעולם שיעלה ולא ניהייה חלוקים עליו.
רוב הזמן רבים וגם כשלא עדיין הולכת לישון איתו מחובקת ועם מחשבות אלו בליבי שאני חיה עם אדם שאני לא מצליחה לכבד, מי שהוא האישיות שלו וכל המכלול שלו גורם לי לא לכבד אותו,לזלזל בו נורא. כמובן בליבי. למרות שלפיעמים זה יוצא גם החוצה.
מרגע היכרותי עם בעלי היה בו משהו שלא ידעתי להשכיל שאני לא אוהבת, לא היה לי בדיוק על מה להצביע. אבל המשכתי בכל זאת. חושבת עם עצמי לפעמים איך זה יהיה אם אחיה לבד עם ילד. אני, אם חד הורית....? לא לזה ייחלתי. לא לשם כיוונתי.
איתו ובלעדיו פחות או יותר אותו הדבר. זה פשוט נוכחות של מישהו נוסף בבית בלי להביא איתו ערך מוסף.
אותי לפעמים זה נורא מזעזע שאני חושבת כך על האדם שאיתו בחרתי לחיות שאיתו בחרתי להביא ילדים.
יש כמובן עוד ועוד ועוד דברים אבל ממש תימצתתי, כי הייתי חייבת להוציא את זה, לספר תחושות אלו לאנשים קרובים בלי לקבל פרצוף עקום ועצוב מהם זה קצת בעייתי וגם כמה אפשר לספר שהזוגיות שלנו על הפנים...
וכל זה בגלל שהוא פשוט נורא נורא רצה אותי ואחרים פחות.
הייית חייבת להוציא את זה איפשהו..
בת 36 נשואה כמעט שנתיים עם תינוקי מתוקי בבית.
קצת הקדמה..
הכרתי את בעלי כשהייתי בת 33 אחרי מיליון דיייטים שכמובן מי שרציתי לא רצה ומי שרצה לא רציתי. היום אני יכולה לומר (רק לעצמי כמובן) אני איתו כי הוא רצה. ניראה בסדר בחור טוב אין בו משהו מיוחד וגם לא היה, הוא פשוט רצה. זה הכל. ואני זרמתי. הוא מאוד מאוד אהב אותי ועדיין ואני הרבה פחות. דפוק מאוד, אני יודעת.
הציע נישואין ואמרתי כן בידיעה עם עצמי ש-יהיה בסדר, ההתאהבות הגדולה תגיע, ברור שהיא תגיע. (נ.ב הייתי במערכת יחסים ארוכה כבר עם אהבה ענקית שזרמה לי בורידים) וחיכיתי גם פה שאהבה תגיע לורידים. אנחנו 3 שנים יחד ונחשו מה, היא לא הגיעה.
(נ.ב האהבה של הורידים נשוי + היום, ומרוב שלא כזה להיט לי כבר התחלתי ממש לחלום עליו, אמיתי)
אוהבת, אבל לא בדרך שצריך לאהוב. כשאין אהבה מהלב והבטן זה מה שנקרא לא מחזיק מים.
התחושות שלי לגביו מהתחלה לא היו משהו, אבל אמרתי זה יעבור. וזה לא עבר. ההבדל בין עכשיו לעבר, שבעבר הייתי אומרת אותן ועכשיו אני כבר לא.
ואני מרגישה שאני נשואה למישהו שהוא לא מה שנקרא "גבר גבר" לדפוק מסמר בקיר לא ממש יודע ואני זו דופקת, מרגישה עליו גם שאצלו בעבודה לא ממש לוקחים אותו ברצינות ודי מובן מאליו בגלל איך שהוא מתנהג ומדבר וגם חושבת שכך גם בכל פן בחייו, גם משפחתו וכך גם חברים שלא ממש יש לו.
בקיצור, אני חיה עם מישהו שאני לא מאמינה בו. לא מאמינה שהוא יצליח. הוא לומד כרגע לצורך התקדמות ובליבי אומרת לעצמי שהוא חי בסרט אם הוא חושב שהוא יתקדם.
והעצוב הוא שאני התחתנתי איתו עם התחושות האלו, אבל אמרתי לעצמי "יהיה בסדר"
גרים עוד בבית שאני שכרתי עוד ברווקות לבד, עם הרהיטים הישנים שלי עוד, חוץ מכוסות לא הביא איתו כלום.
במקום להתחתן ומשם להתקדם יחד ולגור בבית נורמלי יותר, נתקעים פה בגלל השכירות הזולה ובגלל המשכורת שלי ושלו. בעיקר שלו. אפילו השכר שלי גבוה יותר.
בינתיים רבים ורבים ורבים על כל דבר ועיניין. יש הרבה דווקאים ביננו. הרבה מלחמות כח. הרבה אגו.אין נושא בעולם שיעלה ולא ניהייה חלוקים עליו.
רוב הזמן רבים וגם כשלא עדיין הולכת לישון איתו מחובקת ועם מחשבות אלו בליבי שאני חיה עם אדם שאני לא מצליחה לכבד, מי שהוא האישיות שלו וכל המכלול שלו גורם לי לא לכבד אותו,לזלזל בו נורא. כמובן בליבי. למרות שלפיעמים זה יוצא גם החוצה.
מרגע היכרותי עם בעלי היה בו משהו שלא ידעתי להשכיל שאני לא אוהבת, לא היה לי בדיוק על מה להצביע. אבל המשכתי בכל זאת. חושבת עם עצמי לפעמים איך זה יהיה אם אחיה לבד עם ילד. אני, אם חד הורית....? לא לזה ייחלתי. לא לשם כיוונתי.
איתו ובלעדיו פחות או יותר אותו הדבר. זה פשוט נוכחות של מישהו נוסף בבית בלי להביא איתו ערך מוסף.
אותי לפעמים זה נורא מזעזע שאני חושבת כך על האדם שאיתו בחרתי לחיות שאיתו בחרתי להביא ילדים.
יש כמובן עוד ועוד ועוד דברים אבל ממש תימצתתי, כי הייתי חייבת להוציא את זה, לספר תחושות אלו לאנשים קרובים בלי לקבל פרצוף עקום ועצוב מהם זה קצת בעייתי וגם כמה אפשר לספר שהזוגיות שלנו על הפנים...
וכל זה בגלל שהוא פשוט נורא נורא רצה אותי ואחרים פחות.
