משבר חוג+ כללי נימוס

[נדיה ומשה]

משבר חוג+ כללי נימוס

1. לאריאל יש משבר חוג ג´ודו. ההתלהבות הראשונה כנראה עברה ועכשיו כשהוא צריך פתאום לקום ולהתלבש וללכת לשם כל שני וחמישי אז פתאום יש לו קרכצ´ן. כשהוא בחוג הוא נהנה מאוד, ובעצם הוא הולך בכיף מלכתחילא ברגע שהוא מתגבר על העצלנות ההתחלתית. זה לא מפריע לו לקטר באוזני בעלי :"אין לי כוח ללכת לחוג". (האמת, הוא חוזר די מאוחר מבית הספר, רק בשתיים וחצי, ואולי שעה וחצי מנוחה/בהיה בקופסא לא מספיקים לו כדי לנוח?) הקיטור נופל על אוזניים קשובות של בעלי ש א. בחיים לא היה בשום חוג ו-ב. חרד שנהפוך להורים שלי, שדחפו אותנו ללכת לחוגים רבים ככל שהכיס שלהם איפשר בלי קשר לרצונות שלנו. אז בכל פעם הוא מרצה לו שהוא לא חייב ללכת ובלה בלה בלה. חופש הפרט. אני מאידך לא נוטה ליחס לקיטוריו חשיבות רבה כי הייתי בחוגים, אני יודעת שיש משברים, ואני רואה שהוא בסך הכל נהנה, חוץ מזה שחשוב לי שילך לספורט פעמים בשבוע ולא יהיה בטטה. אז לי הוא גם פחות מקטר. (ילדים הם יצורים יעילים מאוד

) מה אתם אומרים? לעודד אותו לא להשבר או לא? 2. האם העברתם את ילדיכם סדנא "כללי התנהגות אצל החברים"? פתאום גילינו שהבת שלנו לא למדה את זה מהאויר כמו הבן, (נו מה הפלא, אפילו עברית היא לא רוצה ללמוד מהאויר...

) ואמהות של חברים אמרו לי בעדינות כמה פעמים שהיא חורגת מהנימוס המקובל (לא מתחצפת או משהו, פשוט למשל אומרים לה שהביקור הסתיים והיא מתעקשת לסיים את המשחק; כשהיא רעבה היא ניגשת בשיא התמימות למטבח, לפעמים בליווי החבר ולפעמים גם לא, וכו´) לנסות לתרגל את הסיטואציה בבית לפני שהולכים לחבר או להעיר ספציפית על כל מקרה?

 

[לאה_מ]

חוג ג´ודו ועוד.

מה שאת מתארת לגבי החוג נשמע לי מאד אפייני. הרבה ילדים חווים "חוסר חשק" זמני ללכת לחוגים. יש כאן שתי שאלות - ראשית, האם באמת רק לא בא לו ללכת או שהוא לא נהנה בחוג, ושנית, נניח שבאמת פשוט לא מתחשק לו ללכת (ובסופו של דבר הוא נהנה) - מה את היית עושה עם חוג שלך שהיית מרגישה שאת נהנית ממנו אבל פשוט אין לך חשק לצאת מהבית ללכת לשם? אני בעד אם את חושבת שהוא נהנה בחוג, לנסות לדבר איתו, להראות לו שאחרי שהוא חוזר מהחוג הוא מספר כמה כיף היה לו, אבל לא ללחוץ יותר מדי. אם הוא לא רוצה - אולי זה עדיין לא מתאים לו. ואם המאמן שלו הוא דמות חינוכית, אפשר לבקש ממנו גם להחליף מילה עם אריאל - אולי תהיה לו יותר השפעה מאשר לכם. לגבי כללי התנהגות אצל חברים - לא העברתי אף אחד מילדי "סדנא" כזו, והאמת שהם די לפלפים ובדרך כלל אין בעיות, אבל אם יוצא לי לראות משהו כזה (למשל, אצל חברים שלנו, כשאני נמצאת איתם), אני מעירה בעדינות מאוחר יותר ("את יודעת, לא מנומס לפתוח את המקרר בבית שהוא לא שלך. אני בטוחה שאם תבקשי משהו יכבדו אותך"). אבל זה באמת קורה לעתים רחוקות. אני מניחה, אגב, שמדי פעם זה קורה כשאני לא נמצאת, אבל אני לא יודעת את זה וזה כנראה לא ממש טראגי בעיני המארחים, כי הם לא מעירים לי על כך.

 

[כרמית מ.]

חוג נימוסים ../images/Emo8.gif

לגבי החוג - אני יודעת לגבי עצמי, שהרבה פעמים אין לי כוח ללכת לפעילות, אפילו שאני מעונינת בה, וגם נהנית בה. הקושי "לקום מהכורסא" (המטאפורית) לא בהכרח קשור להנאה מהפעילות או מתוצאותיה. כדאי לנסות לדבר איתו במנותק מה"משימה" ללכת לחוג. כלומר, בערב שאין בו חוג, או לאחריו, לשאול אם הוא עדיין מעוניין. אם לא, כדאי לברר אם זה נובע מקושי או בעיה (שיכולה להיות משהו שאת אפילו לא חושבת עליו, ואפשר אולי לפתור בקלות) או באמת מאיבוד עניין בחוג. אחרי הבירור, אני חושבת שהתשובה לשאלה אם להמשיך או לא, תהיה די ברורה מאליה... לגבי נימוס - הילדים שלי (3.5) הרבה פעמים מבקשים מהמארחים ממתק או אוכל אחר, לפעמים מיד כשמגיעים (לפעמים יש לי הרגשה שבשביל זה הם רוצים להתארח...). אני מרגישה מאד לא נוח עם זה, אבל אני לא יודעת מה ואיך להסביר להם, ואם בכלל זו לא דרישה מוגזמת לגיל, ואולי בכלל הבעיה היא שלי (אצלי זה מוקצן, ואני מתקשה לבקש דברים, אפילו טריוויאלים, מאנשים אחרים, יש לי תחושה שזה בא מכך שלא קיבלתי מספיק לגיטימיות לבקשות שלי בילדות).

 

[חני ב]

אני חושבת שחוג

זה דבר חשוב, ואם הילד נהנה שם, ורק מקטר קצת לפני, להמשיך לעודד אותו ללכת. אם הוא היה אנטי, ודאי שלבטל לו את החוג. לפי איך שאת מתארת, לא נראה לי שזה המצב. לגבי התנהגות, לא העברתי סדנא אבל אם אני רואה אותה פותחת מקרר במקום אחר, אני מעירה לה באותו רגע. לא עושה מזה עניין, רק מסבירה לה שלא נוגעים בדברים אצל אחרים. לא נראה לי לעשות לה מעין שטיפות מוח לפני יציאתה לחברים. והאמת, גם לא נראות לי ההערות של האמהות. אפשר לחשוב מה קרה.

 

[אמא1]

אתייחס לנושא הנימוס

נדב כמעט בן 4, אני כבר מסבירה לו מהו רכוש פרטי, מקום ציבורי, מרחב אישי.

 

[נדיה ומשה]

הסברנו...

בעקבות האמהות הבלתי אסרטיביות בעליל של חבריה של אודליה

הסברנו לה כל מיני דברים. נראה מה יצא מזה, לדעתי היא לא קלטה מה אנחנו רוצים ממנה.

 

[נדיה ומשה]

הסברנו...

בעקבות האמהות הבלתי אסרטיביות בעליל של חבריה של אודליה

הסברנו לה כל מיני דברים. נראה מה יצא מזה, לדעתי היא לא קלטה מה אנחנו רוצים ממנה.

 

[עירית ל]

לגבי החוג

אצלנו במשפחה "זה כמו ללכת לבלט" הפך לביטוי. כל שבוע, פעמיים בשבוע, הייתי אומרת לאמא שלי שלא בא לי ללכת. כל פעם מחדש היא היתה משכנעת אותי וכל פעם מחדש הייתי נהנית. זה נמשך חמש-שש שנים.

 

[אפרתש]

כן וכן

כן ללכת לחוג, כן ללמד נימוסים. לגבי החוג - יכול להיות שהרביצה מול הטלויזיה דוקא מוציאה לו את הרוח מהמפרשים, ולא מהווה מנוחה. אני יודעת אצלי - אחרי העבודה אני מסוגל לנסוע, לבקר, לעשות דברים. ברגע שהגעתי הביתה ונפלתי על הספה - טרקטור לא יזיז אותי (אלא אם כן הטרקטור צועק "אמא! יוצא לי פיפי!"

). לגבי נימוסים - אני מכירה כמה ילדים לא מנומסים ולא אוהבת כשהם באים לבקר אותנו. ככה שאני חושבת שילדים לא מנומסים מפסידים מהתנהגותם, הם עזויישם למצוא את עצמם מוזמנים פחות. מעצבן אותי שהם פותחים את המקרר לבד, מעצבן שהם מנהלים איתי משא ומתן ("אני רוצה שוקולד" "אצלנו בבית אין שוקולד" "אבל אני רוצה דווקא שוקולד!"). מעצבן שהם פותחים את הארון בחדר של הילדה שלי - ילדים שגבוהים ממנה מגיעים למדפים ששמתי עליהם דברים שהיא לא אמורה לדעת על קיומם. מנסיוני, ההורים של הילדים האלה מעירים להם על המקום. לא צעקה או משהו, אבל אמירה מאד קצרה וברורה. אני מציעה להעיר על המקום (גם כדי שבעלת הבית תראה שאת מנסה לשפר את המצב. אם היא תחשוב שאת מעודדת התנהגות כזאת, היא עשויה לשים תוית על הילד "לא מנומס, זה החינוך שהוא מקבל, אין מה לעשות. לא נזמין אותו יותר"), וגם אחרכך לשוחח עם הילדה.