מחפשת אחר האמת85
New member
משבר גיל ה 20
האמת זה היה די ברור שזה יכה בי מתישהו. סופ"ש האחרון יצא לי להעביר עם אדם שמהווה מעיין ההשתקפות של הנפש הפנימית שלי.יצא לי לעבור תהליך ארוך ומעמיק של נבירות במעמקי הנשמה שלי. פתאום הבנתי כמה תובנות חשובות לגבי עצמי: העניין הוא שהייתי במצב של שכרון חושים כזה טוטאלי עד כי קלטתי עד כמה אני רחוקה מהמציאות. התבהר לי שמרוב שיש לנו בחיים כל כך הרבה אופציות בחירה, עצם העובדה שבתוכנו שוכן כוח עצום מימדים - עד כמה שזה נשמע אבסורדי - זה בעצם מה שמקשה עלי לקבל החלטות. כל האנטרנטיבות פתוחות לפני, ומה אני עושה במקום רק להצביע על מה שאני רוצה?=> מחפשת לעצמי עוד ועוד דרכי מפלט עד שזה מסתבך מעל הראש ולא נותר לי , אלא להמשיך לתהות לגבי ההשלכה של כל אחת ואחת מהבחירות. ולא רק זה. הגעתי לתובנה נוספת: עדיין לא למדתי לחיות עם עצמי בשלמות, כלומר לקבל את עצמי במלוא מובן המילה. אני שמה לב להתנהגות שלי בסביבה וזה מרגיש לי מוזר להתחיל להיות אני אמיתית ליד אחרים... כן , כן, התאכזבתי מעצמי כשגיליתי שכחשבתי שאני כבר יישות שלמה - פתאום התברר שבכל היה רק כיסוי פנים ועדיין יש מקום לגלות את המהות האמיתית של עצמי. לדעת לדבר, להוציא החוצה.... לשפוך.. לספר, לשתף... זה משהו שתמיד הדחקתי כל חיי. כי ככה לימדו אותי החיים (לשמור הכל בבטן), הפחד מפני החשיפה של עצמי עדיין ממשיך לרדוף אותי. למרות שזה ברור לי לחלוטין שעד שלא אפטר ממנו - לא תהיה כל התפתחות אמיתית במצב שלי, אני חייבת להתחיל להיות אני עצמי אמיתית.. אני חנוקה, מצבי רוח משתנים, המצב החברתי שלי לא יציב במיוחד - אנשים הולכים בדיוק באותה המהירות שהם באים, בלימודים אני לא מצליחה להתאפס על עצמי ולקחת אותם ברצינות, בעבודה התפקוד חסר מוטיבציה, לחדר כושר בכלל אין לי כוח וחשק ללכת, אבא שלי כל הזמן סוחט אותי רגשית אבל הכי לא מפתיע זה -- שאני איבדתי את תחושת הזמן, החודשים חולפים להם במהירות, לא מספיקה להנות מהחיים, מפחדת שאנילהגיע לסיום בלי למצות את עצמי.... בחיי, איפשהו עמוק בפנים אני משוכנעת שישנה האפשרות לתכנון עולם חדש מתוך רצון אמיתי לצמיחה ופיתוח, אך הבעיה העיקרית שלי שמשאירה אותי תקועה איפה שאני עכשיו זה העדר התמדה וכח רצון. היתכן ש-2 דברים אלו כל כך חלשים אצלי בגלל שהפסקתי להרגיש ולמדתי לחיות חנוקה רגשית לספוג את הסביבה בלי היכולת לפלוט החוצה?! שאני עדיין מזייפת ומשחקת משחקים עם עצמי והסביבה מתוך מנגנון הגנה שלא יקבלו אותי כמו שאני?? או שזה הפחד לגלות דברים חמורים וכואבים במיוחד? מה דעתכם? שבוע קסום
האמת זה היה די ברור שזה יכה בי מתישהו. סופ"ש האחרון יצא לי להעביר עם אדם שמהווה מעיין ההשתקפות של הנפש הפנימית שלי.יצא לי לעבור תהליך ארוך ומעמיק של נבירות במעמקי הנשמה שלי. פתאום הבנתי כמה תובנות חשובות לגבי עצמי: העניין הוא שהייתי במצב של שכרון חושים כזה טוטאלי עד כי קלטתי עד כמה אני רחוקה מהמציאות. התבהר לי שמרוב שיש לנו בחיים כל כך הרבה אופציות בחירה, עצם העובדה שבתוכנו שוכן כוח עצום מימדים - עד כמה שזה נשמע אבסורדי - זה בעצם מה שמקשה עלי לקבל החלטות. כל האנטרנטיבות פתוחות לפני, ומה אני עושה במקום רק להצביע על מה שאני רוצה?=> מחפשת לעצמי עוד ועוד דרכי מפלט עד שזה מסתבך מעל הראש ולא נותר לי , אלא להמשיך לתהות לגבי ההשלכה של כל אחת ואחת מהבחירות. ולא רק זה. הגעתי לתובנה נוספת: עדיין לא למדתי לחיות עם עצמי בשלמות, כלומר לקבל את עצמי במלוא מובן המילה. אני שמה לב להתנהגות שלי בסביבה וזה מרגיש לי מוזר להתחיל להיות אני אמיתית ליד אחרים... כן , כן, התאכזבתי מעצמי כשגיליתי שכחשבתי שאני כבר יישות שלמה - פתאום התברר שבכל היה רק כיסוי פנים ועדיין יש מקום לגלות את המהות האמיתית של עצמי. לדעת לדבר, להוציא החוצה.... לשפוך.. לספר, לשתף... זה משהו שתמיד הדחקתי כל חיי. כי ככה לימדו אותי החיים (לשמור הכל בבטן), הפחד מפני החשיפה של עצמי עדיין ממשיך לרדוף אותי. למרות שזה ברור לי לחלוטין שעד שלא אפטר ממנו - לא תהיה כל התפתחות אמיתית במצב שלי, אני חייבת להתחיל להיות אני עצמי אמיתית.. אני חנוקה, מצבי רוח משתנים, המצב החברתי שלי לא יציב במיוחד - אנשים הולכים בדיוק באותה המהירות שהם באים, בלימודים אני לא מצליחה להתאפס על עצמי ולקחת אותם ברצינות, בעבודה התפקוד חסר מוטיבציה, לחדר כושר בכלל אין לי כוח וחשק ללכת, אבא שלי כל הזמן סוחט אותי רגשית אבל הכי לא מפתיע זה -- שאני איבדתי את תחושת הזמן, החודשים חולפים להם במהירות, לא מספיקה להנות מהחיים, מפחדת שאנילהגיע לסיום בלי למצות את עצמי.... בחיי, איפשהו עמוק בפנים אני משוכנעת שישנה האפשרות לתכנון עולם חדש מתוך רצון אמיתי לצמיחה ופיתוח, אך הבעיה העיקרית שלי שמשאירה אותי תקועה איפה שאני עכשיו זה העדר התמדה וכח רצון. היתכן ש-2 דברים אלו כל כך חלשים אצלי בגלל שהפסקתי להרגיש ולמדתי לחיות חנוקה רגשית לספוג את הסביבה בלי היכולת לפלוט החוצה?! שאני עדיין מזייפת ומשחקת משחקים עם עצמי והסביבה מתוך מנגנון הגנה שלא יקבלו אותי כמו שאני?? או שזה הפחד לגלות דברים חמורים וכואבים במיוחד? מה דעתכם? שבוע קסום
