משבר גיל השלושים
דווקא את גיל שלושים העגול צלחתי בשמחה. פחות משנה לפני זה הכרתי את בחיר לבי היקר, ושנינו היינו עסוקים בהכנות לחתונה. בגיל שלושים ואחת הייתי בחודש תשיעי עם הבת הראשונה, בגיל שלושים ושתיים היא הייתה בת שנה ואני הייתי בסוף הדוקטורט, ובגיל שלושים ושלוש נולד לי בני היקר, והוא והגדולה היו בבית חולים עם וחום כך שלא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על כל העניין הזה של ההתבגרות. אבל כמה חודשים אחרי זה, פתאום זה נחת עלי: אני בת שלושים ושלוש פלוס ושום דבר גדול לא עומד לקרות. לא כבשתי את העולם, וכנראה גם לא אכבוש אותו. יש לי בעל נהדר, שני ילדים מקסימים, דוקטורט בפיסיקה ואוברדרפט. כאילו - כל מה שרציתי (חוץ מהאובר) ויותר, ובכל זאת התחושה המעצבנת הזאת של; מה זהו? הקטע הוא שאף אחד לא נולד בן ארבעים. אנחנו נולדים תינוקות, גדלים להיות ילדים, נערים, צעירים; והכל בסימן השתפרות ועליה. ופתאום, אנחנו עוברים את גיל שלושים, זה שפעם נראה לנו שאחריו אין חיים, ומגלים שצדקנו - אין אחריו חיים, או לפחות לא מה שהתרגלנו לקרוא לו חיים. יש לנו משכנתה, ילדים קטנים לטפל בהם ולגדל אותם, עבודה, ומי זוכר שפעם יכולנו לחשוב רק על עצמנו ולהיות ספונטניים ואנרגטיים? אני. ובהרבה געגועים. הבעיה היא שאי אפשר להתחרט, אי אפשר להגיד; טוב הבנו מה קורה, לא מתאים, אפשר בבקשה להזדכות על השנים האחרונות? לא. זה תהליך חד כיווני ואנחנו די רחוק מקו ההתחלה. קו הסיום לעומת זאת נראה קרוב מתמיד. מה שמוסיף לתחושה שרימו אותנו, הוא העובדה שחלק נכבד מהחצי הראשון של החיים, הושקע בהגעה למצב הזה בדיוק. יצאתי עם בחורים, עבדתי על עצמי כדי לשפר את ההערכה העצמית שלי ואת מערכות היחסים שאני יוצרת, שוב יצאתי עם בחורים, שוב עבדתי על עצמי, והכל מתוך איזושהי אמונה עמומה, שכשאמצא את בחיר לבי הכל יבוא על מקומו בשלום. ואני הרי אישה מודרנית, ואסור להודות שזו הייתה ההרגשה שלי, כי מה עם ההגשמה העצמית? אז הגשמתי. הייתי קצינה בצבא, נסעתי לטייל בעולם, הלכתי לאוניברסיטה, עשיתי תואר ראשון ותואר שני, ואם כבר אז שלישי. ובתנופה הזאת פגשתי את בחיר לבי והתחתנו. ואז? שמתם לב שתמיד האגדות נגמרות בדיוק ברגע הזה? אחרי שכל המכשפות הרעות מפסיקות להפריד בין הנסיך לנסיכה, אחרי שכל הדרקונים מתים, כל התפוחים המורעלים נרקבים, והנסיך והנסיכה דוהרים להם אל האופק, מה קורה אז? אם היה כל כך נהדר לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה, אתם חושבים שמספרי האגדות היו מפסיקים את הסיפור בדיוק ברגע בו הוא בעצם מתחיל? מה פתאום, הרי כבר אז הם הבינו ברייטינג וידעו מתי להפסיק. לא כל כך קל לחיות באושר ובעושר. בעצם לא כל כך יצא לי לחיות בעושר, אבל למרות שבטוח שעושר יכול להקל על החיים, אני לא בטוחה שזה סוד האושר של הנסיך והנסיכה. נראה לי שפשוט לא היה נעים למספרי האגדות להתחיל לדבר על זה שהנסיכה העלתה שלושים קילו בהריון, והלידה הייתה כואבת, ואחרי הלידה היה לה דיכאון קטן, והיא והנסיך היו נורא עצבניים מחוסר השינה והם רבו מדי פעם. לא מריבות גדולות, רק מעצבנות כאלו. ואחר כך היא חזרה לעבוד, וזה היה נחמד. וגם האמהות היא דבר נחמד, אך קשה. בעצם הרבה יותר מנחמד, וגם הרבה יותר מקשה, אבל זה עניין לרשימה אחרת. ופתאום, בגיל שלושים ושלוש וחצי, היא קמה בוקר אחד ומבינה שהחיפוש נגמר, היא הגיעה לאן שרצתה ואפילו הצליחה בבחירות שלה (כי הנסיך גבר תומך, אוהב, מתחשב ועוזר) ועכשיו נשאר רק לשמור על זה בשלושים השנים הבאות. הבעיה היא שלשמור ולטפח משהו שכבר השגת זה הרבה פחות מרגש ונהדר מלהשיג אותו. זאת עבודה הרבה יותר קשה עם צרות הרבה יותר גדולות והרבה פחות רומנטיות ממכשפה רעה זו או אחרת. למשל כשהילדים חולים, למשל כשההורים חולים, למשל כשחסר כסף ואין כוח לצאת לעשות משהו מעבר לשגרה היומיומית. זה הרבה יותר אפור ומאיים מלהילחם ברשעים. משבר אמצע החיים תמיד התקשר אצלי לגברים מזדקנים שעוזבים את הבית לטובת אישה צעירה מהם בעשרים שנה, אולי כדי שמשהו מהרעננות והתמימות שלה ידבק אליהם. ואולי כדי שמישהו שוב יתלה בהם עיניים מעריצות ומאמינות, הרי לנשים בגילם כבר אין את היכולת להסתכל בהערצה עיוורת על מישהו. אפילו אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לא להיות מפוקחת. תמימות זה לא דבר שאפשר לשחזר. אני לא גבר מזדקן, ובכל זאת נדמה לי שאני עוברת את משבר אמצע החיים בלי אפשרות המילוט לזרועות צעירות ומסוקסות, פשוט כי זה ממש לא עושה לי את זה. אני צריכה למצוא פתרונות מבפנים, כיאה לאישה מודעת כמוני. מרגיז אותי שאף אחד לא מדבר על זה. אנשים פשוט נעשים קצת יותר ריאלים (ככה זה נקרא), קצת יותר כפופים ואפורים, עם קצת פחות אור בעיניים ויותר עיגולים שחורים מסביב לעיניים, ולא מדברים על זה. כל אחד מתמודד עם זה לבד ולומד לקבל את המצב בדרכו. כי המצב הכללי כאן כל כך קשה, שמי יעז להתלונן על זה שהוא לא לגמרי מאושר? תגיד תודה שאתה חי ובריא, ותמשיך הלאה. אושר? עייני ערך התפכחות בבקשה ותפסיקי לבלבל את המוח, יש דברים קצת יותר חשובים על סדר היום. למרות כל המרה השחורה שנשפכה עד כה, אני אדם אופטימי. פשוט קשה לי לקבל את זה שכשסוף סוף הגעתי אל הנחלה, מצאתי שלעבד אותה זאת עבודה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. אני אוהבת להלחם בקשיים, להתגבר עליהם ולהתקדם. מכשפות רעות ודרקונים לא מפחידים אותי, נהפוך הוא, הם גורמים לי להרגיש חיה. אבל מחלה של הבת שלי? בכי של הבן שלי? לקום אליו כל לילה וללכת למחרת לעבודה? אין כאן אויבים מוגדרים, יש כאן רק התמודדות יומיומית, שבסופה אין כוח להתפתח ולהתקדם או אפילו ללכת לסרט. יקירותיי בנות העשרים, החיים מתחילים ברגע שאנחנו נולדים ולא דקה אחרי זה. תיהנו מהרגע, תיהנו מחוסר הוודאות, תיהנו משברון הלב, ותיהנו מההתגברות עליו, תתלבטו, תתייסרו ותיהנו מכל רגע שבו אתן יכולות להתרכז בעצמכן מבלי שאף אחד יפריע. זה לא חוזר אחר כך. ולגבי חברותי וחברי בני השלושים פלוס- זה נכון שקצת יותר קשה להתלהב ולהתרגש מכל דבר, זה נכון שנהיינו קצת קהים ומודאגים, אבל יש גם דברים טובים בלהכיר את עצמנו. ובכל גיל אפשר להתחדש, לגלות דברים חדשים וללכת בדרכים לא ידועות. וחוץ מזה, אי אפשר להיות בני עשרים לנצח, זה מתחיל לשעמם באיזה שהוא שלב.
דווקא את גיל שלושים העגול צלחתי בשמחה. פחות משנה לפני זה הכרתי את בחיר לבי היקר, ושנינו היינו עסוקים בהכנות לחתונה. בגיל שלושים ואחת הייתי בחודש תשיעי עם הבת הראשונה, בגיל שלושים ושתיים היא הייתה בת שנה ואני הייתי בסוף הדוקטורט, ובגיל שלושים ושלוש נולד לי בני היקר, והוא והגדולה היו בבית חולים עם וחום כך שלא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על כל העניין הזה של ההתבגרות. אבל כמה חודשים אחרי זה, פתאום זה נחת עלי: אני בת שלושים ושלוש פלוס ושום דבר גדול לא עומד לקרות. לא כבשתי את העולם, וכנראה גם לא אכבוש אותו. יש לי בעל נהדר, שני ילדים מקסימים, דוקטורט בפיסיקה ואוברדרפט. כאילו - כל מה שרציתי (חוץ מהאובר) ויותר, ובכל זאת התחושה המעצבנת הזאת של; מה זהו? הקטע הוא שאף אחד לא נולד בן ארבעים. אנחנו נולדים תינוקות, גדלים להיות ילדים, נערים, צעירים; והכל בסימן השתפרות ועליה. ופתאום, אנחנו עוברים את גיל שלושים, זה שפעם נראה לנו שאחריו אין חיים, ומגלים שצדקנו - אין אחריו חיים, או לפחות לא מה שהתרגלנו לקרוא לו חיים. יש לנו משכנתה, ילדים קטנים לטפל בהם ולגדל אותם, עבודה, ומי זוכר שפעם יכולנו לחשוב רק על עצמנו ולהיות ספונטניים ואנרגטיים? אני. ובהרבה געגועים. הבעיה היא שאי אפשר להתחרט, אי אפשר להגיד; טוב הבנו מה קורה, לא מתאים, אפשר בבקשה להזדכות על השנים האחרונות? לא. זה תהליך חד כיווני ואנחנו די רחוק מקו ההתחלה. קו הסיום לעומת זאת נראה קרוב מתמיד. מה שמוסיף לתחושה שרימו אותנו, הוא העובדה שחלק נכבד מהחצי הראשון של החיים, הושקע בהגעה למצב הזה בדיוק. יצאתי עם בחורים, עבדתי על עצמי כדי לשפר את ההערכה העצמית שלי ואת מערכות היחסים שאני יוצרת, שוב יצאתי עם בחורים, שוב עבדתי על עצמי, והכל מתוך איזושהי אמונה עמומה, שכשאמצא את בחיר לבי הכל יבוא על מקומו בשלום. ואני הרי אישה מודרנית, ואסור להודות שזו הייתה ההרגשה שלי, כי מה עם ההגשמה העצמית? אז הגשמתי. הייתי קצינה בצבא, נסעתי לטייל בעולם, הלכתי לאוניברסיטה, עשיתי תואר ראשון ותואר שני, ואם כבר אז שלישי. ובתנופה הזאת פגשתי את בחיר לבי והתחתנו. ואז? שמתם לב שתמיד האגדות נגמרות בדיוק ברגע הזה? אחרי שכל המכשפות הרעות מפסיקות להפריד בין הנסיך לנסיכה, אחרי שכל הדרקונים מתים, כל התפוחים המורעלים נרקבים, והנסיך והנסיכה דוהרים להם אל האופק, מה קורה אז? אם היה כל כך נהדר לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה, אתם חושבים שמספרי האגדות היו מפסיקים את הסיפור בדיוק ברגע בו הוא בעצם מתחיל? מה פתאום, הרי כבר אז הם הבינו ברייטינג וידעו מתי להפסיק. לא כל כך קל לחיות באושר ובעושר. בעצם לא כל כך יצא לי לחיות בעושר, אבל למרות שבטוח שעושר יכול להקל על החיים, אני לא בטוחה שזה סוד האושר של הנסיך והנסיכה. נראה לי שפשוט לא היה נעים למספרי האגדות להתחיל לדבר על זה שהנסיכה העלתה שלושים קילו בהריון, והלידה הייתה כואבת, ואחרי הלידה היה לה דיכאון קטן, והיא והנסיך היו נורא עצבניים מחוסר השינה והם רבו מדי פעם. לא מריבות גדולות, רק מעצבנות כאלו. ואחר כך היא חזרה לעבוד, וזה היה נחמד. וגם האמהות היא דבר נחמד, אך קשה. בעצם הרבה יותר מנחמד, וגם הרבה יותר מקשה, אבל זה עניין לרשימה אחרת. ופתאום, בגיל שלושים ושלוש וחצי, היא קמה בוקר אחד ומבינה שהחיפוש נגמר, היא הגיעה לאן שרצתה ואפילו הצליחה בבחירות שלה (כי הנסיך גבר תומך, אוהב, מתחשב ועוזר) ועכשיו נשאר רק לשמור על זה בשלושים השנים הבאות. הבעיה היא שלשמור ולטפח משהו שכבר השגת זה הרבה פחות מרגש ונהדר מלהשיג אותו. זאת עבודה הרבה יותר קשה עם צרות הרבה יותר גדולות והרבה פחות רומנטיות ממכשפה רעה זו או אחרת. למשל כשהילדים חולים, למשל כשההורים חולים, למשל כשחסר כסף ואין כוח לצאת לעשות משהו מעבר לשגרה היומיומית. זה הרבה יותר אפור ומאיים מלהילחם ברשעים. משבר אמצע החיים תמיד התקשר אצלי לגברים מזדקנים שעוזבים את הבית לטובת אישה צעירה מהם בעשרים שנה, אולי כדי שמשהו מהרעננות והתמימות שלה ידבק אליהם. ואולי כדי שמישהו שוב יתלה בהם עיניים מעריצות ומאמינות, הרי לנשים בגילם כבר אין את היכולת להסתכל בהערצה עיוורת על מישהו. אפילו אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לא להיות מפוקחת. תמימות זה לא דבר שאפשר לשחזר. אני לא גבר מזדקן, ובכל זאת נדמה לי שאני עוברת את משבר אמצע החיים בלי אפשרות המילוט לזרועות צעירות ומסוקסות, פשוט כי זה ממש לא עושה לי את זה. אני צריכה למצוא פתרונות מבפנים, כיאה לאישה מודעת כמוני. מרגיז אותי שאף אחד לא מדבר על זה. אנשים פשוט נעשים קצת יותר ריאלים (ככה זה נקרא), קצת יותר כפופים ואפורים, עם קצת פחות אור בעיניים ויותר עיגולים שחורים מסביב לעיניים, ולא מדברים על זה. כל אחד מתמודד עם זה לבד ולומד לקבל את המצב בדרכו. כי המצב הכללי כאן כל כך קשה, שמי יעז להתלונן על זה שהוא לא לגמרי מאושר? תגיד תודה שאתה חי ובריא, ותמשיך הלאה. אושר? עייני ערך התפכחות בבקשה ותפסיקי לבלבל את המוח, יש דברים קצת יותר חשובים על סדר היום. למרות כל המרה השחורה שנשפכה עד כה, אני אדם אופטימי. פשוט קשה לי לקבל את זה שכשסוף סוף הגעתי אל הנחלה, מצאתי שלעבד אותה זאת עבודה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. אני אוהבת להלחם בקשיים, להתגבר עליהם ולהתקדם. מכשפות רעות ודרקונים לא מפחידים אותי, נהפוך הוא, הם גורמים לי להרגיש חיה. אבל מחלה של הבת שלי? בכי של הבן שלי? לקום אליו כל לילה וללכת למחרת לעבודה? אין כאן אויבים מוגדרים, יש כאן רק התמודדות יומיומית, שבסופה אין כוח להתפתח ולהתקדם או אפילו ללכת לסרט. יקירותיי בנות העשרים, החיים מתחילים ברגע שאנחנו נולדים ולא דקה אחרי זה. תיהנו מהרגע, תיהנו מחוסר הוודאות, תיהנו משברון הלב, ותיהנו מההתגברות עליו, תתלבטו, תתייסרו ותיהנו מכל רגע שבו אתן יכולות להתרכז בעצמכן מבלי שאף אחד יפריע. זה לא חוזר אחר כך. ולגבי חברותי וחברי בני השלושים פלוס- זה נכון שקצת יותר קשה להתלהב ולהתרגש מכל דבר, זה נכון שנהיינו קצת קהים ומודאגים, אבל יש גם דברים טובים בלהכיר את עצמנו. ובכל גיל אפשר להתחדש, לגלות דברים חדשים וללכת בדרכים לא ידועות. וחוץ מזה, אי אפשר להיות בני עשרים לנצח, זה מתחיל לשעמם באיזה שהוא שלב.
