משבר בזוגיות
שלום לכולם.
יש לי בעיה שחוזרת על עצמה בכל פעם מחדש (בעבר שיתפתי אתכם).
אני בת 51 + 2 ילדים בוגרים, נשואה כ-30 שנה.
בעלי נוסע הרבה מאוד לחו"ל במסגרת עבודתו. תדירות הנסיעות עולה כל הזמן, הגענו למצב שכמעט מחצית הזמן הוא שוהה בחו"ל,
בעקבות זאת, אני מרגישה כל הזמן לבד.
אם נוציא את עניין הנסיעות לחו"ל, אז בסה"כ אנחנו מסתדרים לא רע ביחד. יש לנו תחומי עניין משותפים. אנחנו נהנים מנסיעות לחו"ל ביחד
ומנהלים חיים רגועים.
דנו בנסיעות העבודה האלה פעמים רבות. בעבר הגענו להסכמה על מספר הימים בשנה וכשהוא עמד בהסכם - לא הייתה בעיה.
אך זה החזיק מעמד בערך כשנה ולאחר מיכן, הוא טען שהוא נאלץ לנסוע הרבה יותר וההסכם לא כובד על ידו.
היום, הוא אפילו לא מתאם איתי את הנסיעות. הוא פשוט מודיע לי עליהם ובעצם מכתיב לי עובדה בשטח.
כבר ניסיתי להסביר לו בכל דרך אפשרית שקשה לי עם ההעדרויות הממושכות האלה ושאי אפשר לנהל זוגיות בצורה כזו.
אני גם ניסיתי "לזרום" עם זה ולשכנע את עצמי שיש לזה גם יתרונות, אך ראיתי שככל שאני שותקת ולא מעירה על כמות הנסיעות,
הנסיעות הופכות לתכופות יותר ויותר.
אני חשה שבעצם אין לי זוגיות. יש לי פירורי תשומת לב ופירורי זוגיות.
עבודתו של בעלי הפכה להיות החשובה ביותר מבחינת סדרי עדיפויותיו. בעוד אני והמשפחה עברנו לעדיפות נמוכה יותר.
גם כשהוא בבית, הוא כל הזמן מנהל שיחות עבודה בטלפון והתכתבויות...
בעקבות תחושת האכזבה, הכעס והתסכול שלי מהמצב, אז גם כשהוא בארץ, קשה לי לנהל חיים שמחים ומאושרים איתו כי אני מרגישה שאני לא מספיק חשובה בעיניו,
שהוא מוותר עלי בקלות.
יש הרבה מתח בבית ושתיקות ארוכות מאוד. המצב הזה משפיע גם על הילדים.
נושא גירושין עלה על הפרק לא מעט פעמים, אך אני לא שלמה עם זה עדיין ובכל פעם אני "מצילה" את המצב מהתדרדרות.
חשוב לציין שיש לי חיים שלמים בלעדיו. אני עובדת ויש לי תחומי עניין לשעות הפנאי.
האם עלי להסתפק במעט יחס ומעט זוגיות ולוותר על אושר מלא ולוותר על שותף מלא לחיים שלי ?
האם עלי להשאר ימים רבים לבד ולהעסיק את עצמי כאילו שאני כלל לא נשואה ?
האם בזכות עשרות שנים של נישואים ותחומי עניין משותפים עלי לוותר לעצמי לטובת הקריירה שלו ?
ואם אתגרש, מי יכול להבטיח לי זוגיות טובה ? שיתוף ? אהבה ? אולי לא אמצא ? אני כבר לא צעירה..
אני לא יודעת מה לעשות. רע לי. אשמח לקבל עיצה. תודה
שלום לכולם.
יש לי בעיה שחוזרת על עצמה בכל פעם מחדש (בעבר שיתפתי אתכם).
אני בת 51 + 2 ילדים בוגרים, נשואה כ-30 שנה.
בעלי נוסע הרבה מאוד לחו"ל במסגרת עבודתו. תדירות הנסיעות עולה כל הזמן, הגענו למצב שכמעט מחצית הזמן הוא שוהה בחו"ל,
בעקבות זאת, אני מרגישה כל הזמן לבד.
אם נוציא את עניין הנסיעות לחו"ל, אז בסה"כ אנחנו מסתדרים לא רע ביחד. יש לנו תחומי עניין משותפים. אנחנו נהנים מנסיעות לחו"ל ביחד
ומנהלים חיים רגועים.
דנו בנסיעות העבודה האלה פעמים רבות. בעבר הגענו להסכמה על מספר הימים בשנה וכשהוא עמד בהסכם - לא הייתה בעיה.
אך זה החזיק מעמד בערך כשנה ולאחר מיכן, הוא טען שהוא נאלץ לנסוע הרבה יותר וההסכם לא כובד על ידו.
היום, הוא אפילו לא מתאם איתי את הנסיעות. הוא פשוט מודיע לי עליהם ובעצם מכתיב לי עובדה בשטח.
כבר ניסיתי להסביר לו בכל דרך אפשרית שקשה לי עם ההעדרויות הממושכות האלה ושאי אפשר לנהל זוגיות בצורה כזו.
אני גם ניסיתי "לזרום" עם זה ולשכנע את עצמי שיש לזה גם יתרונות, אך ראיתי שככל שאני שותקת ולא מעירה על כמות הנסיעות,
הנסיעות הופכות לתכופות יותר ויותר.
אני חשה שבעצם אין לי זוגיות. יש לי פירורי תשומת לב ופירורי זוגיות.
עבודתו של בעלי הפכה להיות החשובה ביותר מבחינת סדרי עדיפויותיו. בעוד אני והמשפחה עברנו לעדיפות נמוכה יותר.
גם כשהוא בבית, הוא כל הזמן מנהל שיחות עבודה בטלפון והתכתבויות...
בעקבות תחושת האכזבה, הכעס והתסכול שלי מהמצב, אז גם כשהוא בארץ, קשה לי לנהל חיים שמחים ומאושרים איתו כי אני מרגישה שאני לא מספיק חשובה בעיניו,
שהוא מוותר עלי בקלות.
יש הרבה מתח בבית ושתיקות ארוכות מאוד. המצב הזה משפיע גם על הילדים.
נושא גירושין עלה על הפרק לא מעט פעמים, אך אני לא שלמה עם זה עדיין ובכל פעם אני "מצילה" את המצב מהתדרדרות.
חשוב לציין שיש לי חיים שלמים בלעדיו. אני עובדת ויש לי תחומי עניין לשעות הפנאי.
האם עלי להסתפק במעט יחס ומעט זוגיות ולוותר על אושר מלא ולוותר על שותף מלא לחיים שלי ?
האם עלי להשאר ימים רבים לבד ולהעסיק את עצמי כאילו שאני כלל לא נשואה ?
האם בזכות עשרות שנים של נישואים ותחומי עניין משותפים עלי לוותר לעצמי לטובת הקריירה שלו ?
ואם אתגרש, מי יכול להבטיח לי זוגיות טובה ? שיתוף ? אהבה ? אולי לא אמצא ? אני כבר לא צעירה..
אני לא יודעת מה לעשות. רע לי. אשמח לקבל עיצה. תודה
