מרפסת מול הים
זה לא יכול להיות.
אין דברים כאלו. זה קורה רק בסרטים.
נשארתי היום בבית פשוט כי לא התחשק לי לצאת לעבודה. זה קורה לי לפעמים.
אני יושב במרפסת בקומה השלישית, נהנה מהשקט ומהג'וינט שגלגלתי לי כתוספת יחידה לקפה השחור. אני באמת מאמין שהייתי יכול לקבל את הסחרור המחשבתי הקליל מהסיגריה גם בלי החומרים הכימיים, אלא רק מהתבוננות בעשן שעולה לו מעלה בסלסול איטי כאילו והיה מרחבי הבד האווריריים בשמלתה של רקדנית בטן דמיונית.
המרפסת תחומה מקדימה במעקה זכוכית שקוף שממנו אני צופה בכיף על חוף ים שכרגע מפגיש בין זהוב מבריק של חול עם תכול שקוף של מים. תענוג. סתלבט של בוקר.
ואז היא יוצאת החוצה. במרפסת שבזווית חדה משלי כך שהיא מצידו השמאלי של החוף. ככה זה בבנייני קומות עדכניים. אחד נושק לשני במתחמים א-סימטריים מוזרים. אנחנו כל כך קרובים זה לזה שאני מאמין שאם הייתי נרדם ונוחר היא הייתה יכולה להאזין בקלות ואפילו לזרוק עליי משהו כדי להעיר אותי.
שכנה. מכיר אותה מ"היי" וחצי ותו-לא. בחניה. מבוגרת ממני בכעשר שנים להערכתי. צבועה בלונד קש שייתכן שאפילו קצת מסתיר טיפונת שיבה (ואולי לא). למיטב זכרוני יש לה בת שמדי פעם אני רואה מגיעה לבושה מדי חיל האוויר. יותר מזה לא יודע ולא מכיר. שכנה.
והנה היא מס' מטרים ממני במרפסת, עם סל כביסה ועירומה לחלוטין. לגמרי. חוץ מכפכפים לא מחמיאים.
בשניות הראשונות עצרתי נשימתי. התבלבלתי ולא ידעתי מה קורה. קפאתי כתוצאה מן המחשבה הבלתי נמנעת שאסור לזוז כי אם היא תגלה שאני שם אז יהיו צרחות, ריצה במבוכה תוך נסיונות בלתי מוצלחים להסתיר את הגוף, ומי יודע אולי גם כעס ועצבים וכל מיני דברים לא נחמדים שלא כיף לעבור ביום חופש מהעבודה, ובכלל.
עברו 10 שניות. וחצי דקה. ודקה. ונרגעתי. והמשכתי לינוק מהג'וינט שלי ופשוט להביט בה. שחומה ומלאה. הרגשתי אפילו זקפה שלוחצת על החלק הפנימי של תחתוני הבוקסר שלי. היא תלתה כביסה השכנה שלי. בעירום מלא. בחופשיות מלאה ובתנועות אמיתיות שלא מנסות להתייפייף אלא לבצע משימה. היה בזה משהו יפהפה. היא לא ידעה שמישהו מביט בה והיא לא הכניסה את הבטן פנימה ולא התביישה לגרד באחוריים. ואני נהניתי כמו שמזמן לא. שדיה הכבדים נעו ימינה ושמאלה במחול מקסים עם כל תנועה שעשתה. היא עבדה במרץ ועורה החל לבהוק ולא ידעתי אם מזיעה או מן המים שנטפו עליה הכבסים.
ואז באמצע התכופפות אל הסל כשאחוריה הדשנים והבהירים יותר משאר גופה מופנים אליי כמעט פעורים היא הביטה לשנייה לאחור וראיתי את הרגע בו עיניה קפאו עליי. השכנה העירומה ראתה אותי. היא ראתה אותי רואה אותה. דמי קפא בקרבי. ואז היא התרוממה, הסתובבה אליי ובחיוך נופפה לי לשלום.
לקח לי שנייה אבל אז החזרתי לה נפנוף מחוייך. אחרי החיוך היא המשיכה לתלות כביסה כאילו כלום. כאילו אני לא יושב שם, גבר זר, ומביט בה עירומה כביום היוולדה. מדי פעם הפנתה אליי מבט וחייכה לשנייה. כאילו זה המצב הכי טבעי בעולם. וזה היה מדהים. מגרה. אשה אמיתית, שניתן לראות מקרוב כמה היא רכה ועגולה לידי כמעט במרחק נגיעה, ולא אכפת לה שאני מסתכל ובולע בהנאה כל סנטימטר חשוף. כל תנועת יד. כל קפיצת שד.
ואז שוב היא העיפה בי מבט וחיוכה גדל והפך כמעט לצחוק. היא כיסתה פיה ביד אחת וביד השניה הצביעה לעברי. כיוון ידה היה אל מבושיי. הבטתי מטה ונחרדתי לגלות שאברי הזקוף מצא לו בעצמו את הפתח הקדמי של הבוקסר שלי והתנופף לו בגאווה זקופה ואדומה קבל עם ושכנה.
אני מאמין שהסמקתי עם שארית הדם שהייתה בגופי. חשבתי שאני מת. ואז ידה המצביעה הסתובבה עם הבוהן כלפי מעלה. היא עשתה לזין העומד שלי "לייק".
זה לא יכול להיות.
אין דברים כאלו. זה קורה רק בסרטים.
נשארתי היום בבית פשוט כי לא התחשק לי לצאת לעבודה. זה קורה לי לפעמים.
אני יושב במרפסת בקומה השלישית, נהנה מהשקט ומהג'וינט שגלגלתי לי כתוספת יחידה לקפה השחור. אני באמת מאמין שהייתי יכול לקבל את הסחרור המחשבתי הקליל מהסיגריה גם בלי החומרים הכימיים, אלא רק מהתבוננות בעשן שעולה לו מעלה בסלסול איטי כאילו והיה מרחבי הבד האווריריים בשמלתה של רקדנית בטן דמיונית.
המרפסת תחומה מקדימה במעקה זכוכית שקוף שממנו אני צופה בכיף על חוף ים שכרגע מפגיש בין זהוב מבריק של חול עם תכול שקוף של מים. תענוג. סתלבט של בוקר.
ואז היא יוצאת החוצה. במרפסת שבזווית חדה משלי כך שהיא מצידו השמאלי של החוף. ככה זה בבנייני קומות עדכניים. אחד נושק לשני במתחמים א-סימטריים מוזרים. אנחנו כל כך קרובים זה לזה שאני מאמין שאם הייתי נרדם ונוחר היא הייתה יכולה להאזין בקלות ואפילו לזרוק עליי משהו כדי להעיר אותי.
שכנה. מכיר אותה מ"היי" וחצי ותו-לא. בחניה. מבוגרת ממני בכעשר שנים להערכתי. צבועה בלונד קש שייתכן שאפילו קצת מסתיר טיפונת שיבה (ואולי לא). למיטב זכרוני יש לה בת שמדי פעם אני רואה מגיעה לבושה מדי חיל האוויר. יותר מזה לא יודע ולא מכיר. שכנה.
והנה היא מס' מטרים ממני במרפסת, עם סל כביסה ועירומה לחלוטין. לגמרי. חוץ מכפכפים לא מחמיאים.
בשניות הראשונות עצרתי נשימתי. התבלבלתי ולא ידעתי מה קורה. קפאתי כתוצאה מן המחשבה הבלתי נמנעת שאסור לזוז כי אם היא תגלה שאני שם אז יהיו צרחות, ריצה במבוכה תוך נסיונות בלתי מוצלחים להסתיר את הגוף, ומי יודע אולי גם כעס ועצבים וכל מיני דברים לא נחמדים שלא כיף לעבור ביום חופש מהעבודה, ובכלל.
עברו 10 שניות. וחצי דקה. ודקה. ונרגעתי. והמשכתי לינוק מהג'וינט שלי ופשוט להביט בה. שחומה ומלאה. הרגשתי אפילו זקפה שלוחצת על החלק הפנימי של תחתוני הבוקסר שלי. היא תלתה כביסה השכנה שלי. בעירום מלא. בחופשיות מלאה ובתנועות אמיתיות שלא מנסות להתייפייף אלא לבצע משימה. היה בזה משהו יפהפה. היא לא ידעה שמישהו מביט בה והיא לא הכניסה את הבטן פנימה ולא התביישה לגרד באחוריים. ואני נהניתי כמו שמזמן לא. שדיה הכבדים נעו ימינה ושמאלה במחול מקסים עם כל תנועה שעשתה. היא עבדה במרץ ועורה החל לבהוק ולא ידעתי אם מזיעה או מן המים שנטפו עליה הכבסים.
ואז באמצע התכופפות אל הסל כשאחוריה הדשנים והבהירים יותר משאר גופה מופנים אליי כמעט פעורים היא הביטה לשנייה לאחור וראיתי את הרגע בו עיניה קפאו עליי. השכנה העירומה ראתה אותי. היא ראתה אותי רואה אותה. דמי קפא בקרבי. ואז היא התרוממה, הסתובבה אליי ובחיוך נופפה לי לשלום.
לקח לי שנייה אבל אז החזרתי לה נפנוף מחוייך. אחרי החיוך היא המשיכה לתלות כביסה כאילו כלום. כאילו אני לא יושב שם, גבר זר, ומביט בה עירומה כביום היוולדה. מדי פעם הפנתה אליי מבט וחייכה לשנייה. כאילו זה המצב הכי טבעי בעולם. וזה היה מדהים. מגרה. אשה אמיתית, שניתן לראות מקרוב כמה היא רכה ועגולה לידי כמעט במרחק נגיעה, ולא אכפת לה שאני מסתכל ובולע בהנאה כל סנטימטר חשוף. כל תנועת יד. כל קפיצת שד.
ואז שוב היא העיפה בי מבט וחיוכה גדל והפך כמעט לצחוק. היא כיסתה פיה ביד אחת וביד השניה הצביעה לעברי. כיוון ידה היה אל מבושיי. הבטתי מטה ונחרדתי לגלות שאברי הזקוף מצא לו בעצמו את הפתח הקדמי של הבוקסר שלי והתנופף לו בגאווה זקופה ואדומה קבל עם ושכנה.
אני מאמין שהסמקתי עם שארית הדם שהייתה בגופי. חשבתי שאני מת. ואז ידה המצביעה הסתובבה עם הבוהן כלפי מעלה. היא עשתה לזין העומד שלי "לייק".
