מרימה ידיים ... משלימה ?
יום אחד לפני 4 שנים לדעתי.... במפגש הראשון של קורס המאמנים.. ישבה אישה בוכה ופחדה למות... בין הדמעות... הצליחה למקד "בריאות" ... דיאטה והפסקת עישון ... במקביל נראה שיש בעיות בכל מיני פלחים מגלגל החיים... מין תקופה כזאת בחיים שרק כשאתה יוצא ממנה, אתה מזהה שוואלה המשקפיים שם היו לא משהו. לקח תקופה לעשות סדר ולהתייצב.. למקד צרכים אישיים לגמרי, לבצע פעולות ניקוי וחיטוי ומניעה... עבודה קשה עם שימוש מאסיבי בכלי האימון שנרכשו. פעם ב.. צעקת הצילו ל"מאמן" לצורך הענין "מאמנים חברים" ... וכאפה קטנה שאומרת " יש לך את זה, את מתארגנת"... היא השיגה את המטרות האחרות שלה... ונסעה למקום שבו היא לא מחוייבת לאף אחד.. לא קריירה , לא עבודה, "שינוי" ברמות על !בה הוצבה מטרה אחרת .. התמודדות עם "כאב" ו"פחד" שיעלו בודאות והנה ה"סדנא" בה ניתן יהיה לחוות אותם ולעמוד בהם ... הפחד מלהיות לבד, הפחד מדחיה, חוסר בטחון כלכלי... אובדן זמני של תוויות וקבלת תוויות חדשות. והנה אחרי תקופת הסתגלות, יש רגיעה שמאפשרת להציץ שוב...בעבודה שנעשתה. כל מטרה שהוצבה אז לפני 4 שנים בראיה לרחוק הושגה ! אבל......... היא השמינה ! ואז ... היא שואלת....מה עכשיו ? 4 שנים של עבודת נמלים.... לא 12 שבועות ! ניצוץ אחד של הנעה ועבודה שנעים יותר לעשות אותה ביחד. שקל יותר לעשות אותה כמישהו מחזק את ידיך. כי העבודה הקשה מתחילה אחרי שאתה יודע. ולא כל דבר הופך למודע ואוטומטי... לפעמים נדרשות חזרות, ולימודים להעברה ממצב למצב. ולפעמים כוחות הנפש כלים ליום יומיים . והיא עייפה מאתגרים. אין לה כח יותר ! ( משם בא השומן דרך אגב... ) רוצה הביתה. מה השלב הבא אם ישנו ? למה חייב להיות שלב הבא? מה הפתרון ל"אדם" שנשבר לו ? שלא יכול להשמר על מקום אחד ומייצר אתגרים בלי סוף כדי להרגיש טוב יותר? שלם יותר? האם ההנעה היא אינסופית ? האם יש אנשים שתשחררו עם ה"אדוני החומה הזאת בלתי עבירה בשבילך" ? מה הייתם עונים ? מה העמדה שלכם כמאמנים בנושא ? תוך כדי שאני עורכת את ה"תוכן" אני שואלת את עצמי את השאלות שהייתי שואלת או שברור לי שאשאל כמאמנת... וכאדם "מאומן" זה מעצבן אותי ומצחיק אותי ביחד.
יום אחד לפני 4 שנים לדעתי.... במפגש הראשון של קורס המאמנים.. ישבה אישה בוכה ופחדה למות... בין הדמעות... הצליחה למקד "בריאות" ... דיאטה והפסקת עישון ... במקביל נראה שיש בעיות בכל מיני פלחים מגלגל החיים... מין תקופה כזאת בחיים שרק כשאתה יוצא ממנה, אתה מזהה שוואלה המשקפיים שם היו לא משהו. לקח תקופה לעשות סדר ולהתייצב.. למקד צרכים אישיים לגמרי, לבצע פעולות ניקוי וחיטוי ומניעה... עבודה קשה עם שימוש מאסיבי בכלי האימון שנרכשו. פעם ב.. צעקת הצילו ל"מאמן" לצורך הענין "מאמנים חברים" ... וכאפה קטנה שאומרת " יש לך את זה, את מתארגנת"... היא השיגה את המטרות האחרות שלה... ונסעה למקום שבו היא לא מחוייבת לאף אחד.. לא קריירה , לא עבודה, "שינוי" ברמות על !בה הוצבה מטרה אחרת .. התמודדות עם "כאב" ו"פחד" שיעלו בודאות והנה ה"סדנא" בה ניתן יהיה לחוות אותם ולעמוד בהם ... הפחד מלהיות לבד, הפחד מדחיה, חוסר בטחון כלכלי... אובדן זמני של תוויות וקבלת תוויות חדשות. והנה אחרי תקופת הסתגלות, יש רגיעה שמאפשרת להציץ שוב...בעבודה שנעשתה. כל מטרה שהוצבה אז לפני 4 שנים בראיה לרחוק הושגה ! אבל......... היא השמינה ! ואז ... היא שואלת....מה עכשיו ? 4 שנים של עבודת נמלים.... לא 12 שבועות ! ניצוץ אחד של הנעה ועבודה שנעים יותר לעשות אותה ביחד. שקל יותר לעשות אותה כמישהו מחזק את ידיך. כי העבודה הקשה מתחילה אחרי שאתה יודע. ולא כל דבר הופך למודע ואוטומטי... לפעמים נדרשות חזרות, ולימודים להעברה ממצב למצב. ולפעמים כוחות הנפש כלים ליום יומיים . והיא עייפה מאתגרים. אין לה כח יותר ! ( משם בא השומן דרך אגב... ) רוצה הביתה. מה השלב הבא אם ישנו ? למה חייב להיות שלב הבא? מה הפתרון ל"אדם" שנשבר לו ? שלא יכול להשמר על מקום אחד ומייצר אתגרים בלי סוף כדי להרגיש טוב יותר? שלם יותר? האם ההנעה היא אינסופית ? האם יש אנשים שתשחררו עם ה"אדוני החומה הזאת בלתי עבירה בשבילך" ? מה הייתם עונים ? מה העמדה שלכם כמאמנים בנושא ? תוך כדי שאני עורכת את ה"תוכן" אני שואלת את עצמי את השאלות שהייתי שואלת או שברור לי שאשאל כמאמנת... וכאדם "מאומן" זה מעצבן אותי ומצחיק אותי ביחד.
