"מריה הזונה"
מריה הזונה ****"היה הייתה פעם זונה בשם מריה. רגע. "היה הייתה פעם" היא הדרך הטובה ביותר להתחיל סיפור ילדים, אבל 'זונה' זה עניין למבוגרים. איך אני יכול לכתוב ספר שמתחיל בסתירה כזו? נכון, אבל היות שבכל רגע בחיינו אנחנו עומדים כשרגלנו האחת בסיפור פיות ורגלנו האחרת על- פי תהום, נשמור את הפתיחה הזו: היה הייתה זונה בשם מריה." (פאולו קואלו, מתוך "אחת עשרה דקות". מפורטוגזית: יורם מלצר, עמ' 6)**** אני קמה באמצע הלילה ומרגישה שאני נחנקת. תוך כדי שיעולים נמרצים נתקלת בפרנץ, החתול הג'ינג'י השמן שלנו שמשחרר מיאו עייף, ומספיקה להפיל את המנורה האדומה. אני שותה כוס מים מהברז בלגימות גדולות. מתנשפת. מה קורה לי? לישון אני כבר לא אוכל היום. מגלגלת לי אחת, ושמה אלבום הזוי של פינק פלויד ברקע שיעזרו לי לחשוב. שאיפה אחת או שתיים וכבר בא לי להיות בעננים, נו נו איפה הסאטלה הארורה?? לברוח מהמחשבות הפחדניות שלי. לברוח. לברוח מכאן. אני מאפרת באובססיביות כל שנייה. היא תמות אם אני אלך. הבטחתי, הבטחתי שאני לא אעשה את זה, לא הפעם. נגמר לי הג'וינט. נו כבר, זהו, אני עובדת דילר. פרנץ מניח עליי את ראשו הג'ינג'י. פרנץ, איך בא לי להיות כמוך. לצאת כל כמה שבועות לסיבוב הוללות בעיר, לשים זין על כולם ולזיין את כולן. ורק כשקר, ורעב, ופתאום בא להיות בבית- לחזור. לחזור לעיניים כחולות ולחיבוק אוהב ולגרגר אל תוך הלילה. להבטיח שאני לא אעשה את זה שוב, עד הפעם הבאה. **** "למשך הלילה? תשמעי מריה, על מה את מדברת? למעשה, מדובר בארבעים וחמש דקות, וגם כך אם נפחית את הזמן שלוקח להתפשט, לעשות מחוות חיבה שקרית, לדבר על איזה עניין בנאלי, ולהתלבש לאחר מעשה, הרי שנמצא שמדובר באחת עשרה דקות שמוקדשות למין עצמו. אחת עשרה דקות. העולם סובב סביב עניין שנמשך אחת עשרה דקות." (פאולו קואלו, "אחת עשרה דקות")**** מה קורה לה? אתמול בלילה היא פתאום קמה. שמעתי אותה נתקלת בפרנץ... מגושמת שכמותה. כמובן שמייד הוא טיפס למיטה לתפוס את המקום שלה. בבוקר מצאתי אותה מכורבלת על הספה והפילטר במאפרה. היא מעשנת יותר מדי, אולי אני אגיד לה משהו על זה היום. אני מאבדת אותה? אני אוהבת נורא שהיא מקריאה לי ספרים. למרות שהיא מתה על המינגווי וצ'רלס בוקובסקי ודומיהם, ולי הם לא ממש עושים את זה. אולי אני נשארת איתה בשביל הרגעים הקטנים האלה שפתאום אני טובעת בעיניים הגדולות שלה. ואולי אני לא טיפוס-של-להיות-לבד. והיא ממש טיפוס-של-להיות-לבד. פרנץ חזר היום עם שריטה באף. "לא נורא", היא אמרה לי, "בטח איזה אחת שרטה אותו. ככה הן אוהבות את זה, אלים." תמיד היא הצליחה להצחיק אותי. **** "אילו היה עליי לספר היום את סיפור חיי, הייתי יכולה לעשות זאת כך שיחשבו שאני אישה עצמאית, אמיצה ומאושרת. שום דבר מזה אינו נכון: נאסר עליי להזכיר את המילה היחידה שיש לה חשיבות רבה הרבה יותר מאחת- עשרה הדקות- אהבה. כל חיי ראיתי באהבה מעין עבדות מרצון. זה לא נכון: החירות קיימת רק כשיש אהבה. מי שמתמסר לחלוטין, מי שמרגיש חופשי, אוהב הכי הרבה. ומי שאוהב הכי הרבה, מרגיש חופשי." (פאולו קואלו, מתוך "אחת עשרה דקות", עמ' 83)**** אחרי שסיימתי לעשן ופינק פלויד סיימו לשים לי הזיות על גמדי- דשא בראש, נרדמתי על הספה וחלמתי שאני הולכת על חוף. אין שם אף אחד חוץ ממני ומאיזה מציל שהתחיל איתי פעם. הוא צועק לי מהסוכה "היי, תיזהרי, תיזהרי, תיזהרי" ואני מסתכלת עליו וממשיכה ללכת. פתאום נפער בור באדמה ואני נופלת אליו. אין הרגשה כמו ההרגשה הזאת של ליפול בתוך חלום. "בואנ'ה, איזה קטע עם הבולענים האלה" היא אומרת לי בבוקר מבעד לעיתון. "תארי לך מה זה, הנה- מישהו מעין גדי טייל והאדמה פשוט נשמטה לו מתחת לרגליים. שיא-אללה, המדינה הזאת פשוט מתפרקת." **** "עד מהרה היא החלה להיכנס למעין גן עדן, התחושה התעצמה, והיא הבחינה שהיא אינה רואה או שומעת כרגיל. הכל נראה לה צהוב, עד שהיא נהמה מהנאה וחוותה את האורגזמה הראשונה בחייה. אורגזמה! הנאה!" ("אחת עשרה דקות", עמ' 14-15)**** הן יוצאות בערב עם כל החבורה. איתמר, נמרוד, אשתו של איתמר, גם רועי קופץ להגיד שלום. וגם ואן. היא נולדה בארץ להורים פיליפינים וגדלה ביפו. כותבת שירים סאדו- מאזוכיסטיים. פעם היא שכבה איתה. אבל הן החליטו לא לספר, כי זה יפגע ביותר מדי אנשים. רק פרנץ מסתובב עד היום עם הסוד הזה בלב. אבל הוא חתול נאמן, בחיים הוא לא יספר. מקסימום לחתולה הכוסית של השכן, אבל סתם כדי להרשים אותה. כולם שותים ושותים, היא שותה יין והיא שותה ויסקי, כרגיל. הן חוזרות מהפאב הרגיל, בדרך הרגילה, אומרות שלום לאנשים הרגילים, וכשהן מגיעות הביתה הן עושות את האחת- עשרה דקות הרגילות שלהן. " 'שכבתי איתו פעמיים', מריה חשבה, מביטה אל הגבר שישן לצידה, 'אבל נראה כאילו תמיד היינו ביחד, כאילו שהוא תמיד הכיר את החיים שלי, את הגוף שלי, את האור והכאב שלי'. היא קמה כדי ללכת למטבח ולהכין קפה. אז ראתה את שתי המזוודות בפרוזדור, ונזכרה בכול: בנדר, בתפילה בכנסייה, בחייה, בחלום המתעקש להפוך למציאות ולאבד את קסמו, בגבר המושלם, באהבה שבה גוף ונפש הם אותו דבר, והנאה ואורגזמה הם שני דברים נפרדים." (פאולו קואלו, מתוך "אחת עשרה דקות", עמ' 245) (מוקדש לפריץ החתול שלי, ששמו שונה ועוות ל"פרנץ").
מריה הזונה ****"היה הייתה פעם זונה בשם מריה. רגע. "היה הייתה פעם" היא הדרך הטובה ביותר להתחיל סיפור ילדים, אבל 'זונה' זה עניין למבוגרים. איך אני יכול לכתוב ספר שמתחיל בסתירה כזו? נכון, אבל היות שבכל רגע בחיינו אנחנו עומדים כשרגלנו האחת בסיפור פיות ורגלנו האחרת על- פי תהום, נשמור את הפתיחה הזו: היה הייתה זונה בשם מריה." (פאולו קואלו, מתוך "אחת עשרה דקות". מפורטוגזית: יורם מלצר, עמ' 6)**** אני קמה באמצע הלילה ומרגישה שאני נחנקת. תוך כדי שיעולים נמרצים נתקלת בפרנץ, החתול הג'ינג'י השמן שלנו שמשחרר מיאו עייף, ומספיקה להפיל את המנורה האדומה. אני שותה כוס מים מהברז בלגימות גדולות. מתנשפת. מה קורה לי? לישון אני כבר לא אוכל היום. מגלגלת לי אחת, ושמה אלבום הזוי של פינק פלויד ברקע שיעזרו לי לחשוב. שאיפה אחת או שתיים וכבר בא לי להיות בעננים, נו נו איפה הסאטלה הארורה?? לברוח מהמחשבות הפחדניות שלי. לברוח. לברוח מכאן. אני מאפרת באובססיביות כל שנייה. היא תמות אם אני אלך. הבטחתי, הבטחתי שאני לא אעשה את זה, לא הפעם. נגמר לי הג'וינט. נו כבר, זהו, אני עובדת דילר. פרנץ מניח עליי את ראשו הג'ינג'י. פרנץ, איך בא לי להיות כמוך. לצאת כל כמה שבועות לסיבוב הוללות בעיר, לשים זין על כולם ולזיין את כולן. ורק כשקר, ורעב, ופתאום בא להיות בבית- לחזור. לחזור לעיניים כחולות ולחיבוק אוהב ולגרגר אל תוך הלילה. להבטיח שאני לא אעשה את זה שוב, עד הפעם הבאה. **** "למשך הלילה? תשמעי מריה, על מה את מדברת? למעשה, מדובר בארבעים וחמש דקות, וגם כך אם נפחית את הזמן שלוקח להתפשט, לעשות מחוות חיבה שקרית, לדבר על איזה עניין בנאלי, ולהתלבש לאחר מעשה, הרי שנמצא שמדובר באחת עשרה דקות שמוקדשות למין עצמו. אחת עשרה דקות. העולם סובב סביב עניין שנמשך אחת עשרה דקות." (פאולו קואלו, "אחת עשרה דקות")**** מה קורה לה? אתמול בלילה היא פתאום קמה. שמעתי אותה נתקלת בפרנץ... מגושמת שכמותה. כמובן שמייד הוא טיפס למיטה לתפוס את המקום שלה. בבוקר מצאתי אותה מכורבלת על הספה והפילטר במאפרה. היא מעשנת יותר מדי, אולי אני אגיד לה משהו על זה היום. אני מאבדת אותה? אני אוהבת נורא שהיא מקריאה לי ספרים. למרות שהיא מתה על המינגווי וצ'רלס בוקובסקי ודומיהם, ולי הם לא ממש עושים את זה. אולי אני נשארת איתה בשביל הרגעים הקטנים האלה שפתאום אני טובעת בעיניים הגדולות שלה. ואולי אני לא טיפוס-של-להיות-לבד. והיא ממש טיפוס-של-להיות-לבד. פרנץ חזר היום עם שריטה באף. "לא נורא", היא אמרה לי, "בטח איזה אחת שרטה אותו. ככה הן אוהבות את זה, אלים." תמיד היא הצליחה להצחיק אותי. **** "אילו היה עליי לספר היום את סיפור חיי, הייתי יכולה לעשות זאת כך שיחשבו שאני אישה עצמאית, אמיצה ומאושרת. שום דבר מזה אינו נכון: נאסר עליי להזכיר את המילה היחידה שיש לה חשיבות רבה הרבה יותר מאחת- עשרה הדקות- אהבה. כל חיי ראיתי באהבה מעין עבדות מרצון. זה לא נכון: החירות קיימת רק כשיש אהבה. מי שמתמסר לחלוטין, מי שמרגיש חופשי, אוהב הכי הרבה. ומי שאוהב הכי הרבה, מרגיש חופשי." (פאולו קואלו, מתוך "אחת עשרה דקות", עמ' 83)**** אחרי שסיימתי לעשן ופינק פלויד סיימו לשים לי הזיות על גמדי- דשא בראש, נרדמתי על הספה וחלמתי שאני הולכת על חוף. אין שם אף אחד חוץ ממני ומאיזה מציל שהתחיל איתי פעם. הוא צועק לי מהסוכה "היי, תיזהרי, תיזהרי, תיזהרי" ואני מסתכלת עליו וממשיכה ללכת. פתאום נפער בור באדמה ואני נופלת אליו. אין הרגשה כמו ההרגשה הזאת של ליפול בתוך חלום. "בואנ'ה, איזה קטע עם הבולענים האלה" היא אומרת לי בבוקר מבעד לעיתון. "תארי לך מה זה, הנה- מישהו מעין גדי טייל והאדמה פשוט נשמטה לו מתחת לרגליים. שיא-אללה, המדינה הזאת פשוט מתפרקת." **** "עד מהרה היא החלה להיכנס למעין גן עדן, התחושה התעצמה, והיא הבחינה שהיא אינה רואה או שומעת כרגיל. הכל נראה לה צהוב, עד שהיא נהמה מהנאה וחוותה את האורגזמה הראשונה בחייה. אורגזמה! הנאה!" ("אחת עשרה דקות", עמ' 14-15)**** הן יוצאות בערב עם כל החבורה. איתמר, נמרוד, אשתו של איתמר, גם רועי קופץ להגיד שלום. וגם ואן. היא נולדה בארץ להורים פיליפינים וגדלה ביפו. כותבת שירים סאדו- מאזוכיסטיים. פעם היא שכבה איתה. אבל הן החליטו לא לספר, כי זה יפגע ביותר מדי אנשים. רק פרנץ מסתובב עד היום עם הסוד הזה בלב. אבל הוא חתול נאמן, בחיים הוא לא יספר. מקסימום לחתולה הכוסית של השכן, אבל סתם כדי להרשים אותה. כולם שותים ושותים, היא שותה יין והיא שותה ויסקי, כרגיל. הן חוזרות מהפאב הרגיל, בדרך הרגילה, אומרות שלום לאנשים הרגילים, וכשהן מגיעות הביתה הן עושות את האחת- עשרה דקות הרגילות שלהן. " 'שכבתי איתו פעמיים', מריה חשבה, מביטה אל הגבר שישן לצידה, 'אבל נראה כאילו תמיד היינו ביחד, כאילו שהוא תמיד הכיר את החיים שלי, את הגוף שלי, את האור והכאב שלי'. היא קמה כדי ללכת למטבח ולהכין קפה. אז ראתה את שתי המזוודות בפרוזדור, ונזכרה בכול: בנדר, בתפילה בכנסייה, בחייה, בחלום המתעקש להפוך למציאות ולאבד את קסמו, בגבר המושלם, באהבה שבה גוף ונפש הם אותו דבר, והנאה ואורגזמה הם שני דברים נפרדים." (פאולו קואלו, מתוך "אחת עשרה דקות", עמ' 245) (מוקדש לפריץ החתול שלי, ששמו שונה ועוות ל"פרנץ").