תנו לי לעדכן אותכן במשהו אישי../images/Emo27.gif
גם אני גדלתי בבית דתי, ואני עדיין מתגורר בו. למה רק מתגורר? כי ההרגשה הכללית התופסת כלפיי, היא שהדת פשוט נוזלת ממני. בבית הזה, החינוך הוא זה שהעניק לי את היכולת להתמודד עם הדת בחיי היום יום. החל מלימודים בבית ספר יסודי-דתי וכלה בישיבה התיכונית שממנה יצאתי עוד לפני שסיימתי את הלימודים. בסופו של דבר, האמונה שלי נגלתה כמבוססת על חינוך והרגלים בלבד. הרצון שלי והצורך שלי להאמין- מעולם לא היה קיים בתור עניין ממשי. בין אם אהיה דתי או לא בעתיד, יש דבר אחר שלשמו אני מגיב כאן. לכל אחד מאיתנו יש את דרך החיים שלו, הרצונות שלו והעתיד שהוא מתכנן לעצמו. [אפילו שחלקנו אוהבים להישטף עם זרם החיים] הדת, היא חלק מהמרכיבים המרכזיים ביותר שיש בין בני זוג. מעבר לאמונה הבסיסית, ישנם חוקים ומגבלות שאמורים להיות מקובלים על שני בני הזוג. העוצמה של האהבה שבקשר, יכולה לעיתים לגבור על מכשולים כאלו ואחרים. אבל על מכשול אמוני-דתי, צריך יותר מסתם אהבה. החל משלב מסויים בחיים שלי, מצאתי את עצמי מעורה לחלוטין בחברה החילונית, מה שגרם להיווצרות קשרים רומנטיים עם בנות חילוניות. אני אקדים ואומר שכבר איבדתי את בתוליי, שבועיים לפני גיל 18, עם חברה שהקשר איתה נמשך 10 חודשים. רציני לכל הדעות. אין לי שום כוונה לפסול אנשים על פי המגזר שאליהם הם משתייכים, מכיוון שכל אדם לגופו. העניין הוא, שאני מצליח למצוא את עצמי גובר על מכשולים בקשר ביתר קלות עם מישהי חילוניה. הפתיחות, הליברליות המעשית והמחשבתית והיכולת לקדם שיחה גם בנושאים שאינם 'נקיים' כל כך, מאפשרים לי להרגיש יותר בטוח בקשר. הקשרים הללו אפשריים כאשר מדובר בקשר רציני לתקופת זמן מוגבלת שלא כוללת בניית בית יחדיו. המכשולים הדתיים-אמוניים, יצוצו בשלב מאוחר יותר ויחסלו די הרבה אפשרויות לקיומו של הקשר. האהבה מנצחת תמיד, זה נכון. השאלה הנשאלת היא- מהי האהבה האמיתית שתאפשר לגיטימציה של קשר שכזה, עד החתונה ומעבר לה.