מרחק וכאב
- פותח הנושא clari
- פורסם בתאריך
אופס סליחה ../images/Emo152.gif
ככה זה כשלא מרכיבים משקפי קריאה..... קלרי , בכל אופן, פה בכל פעם כשתצטרכי חיזוק, הקשבה או חיבוק וירטואלי, לצד מידע על המחלה ומנסיונם של בני המשפחה בכל מיני בעיות דומות ( והיה פה אצל אחת המשפחות אחות אחת שגרה לחו"ל ולא ראתה את אמא החולה שלה הרבה שנים) - אנחנו כאן בשבילך 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. ועוד משהו קטן, אם ייצא לך לקרוא את הספר " כוחו של תת המודע", של מרפי, יש שם פרק על הורה שעומד לעבור ניתוח במדינה אחרת.
ככה זה כשלא מרכיבים משקפי קריאה..... קלרי , בכל אופן, פה בכל פעם כשתצטרכי חיזוק, הקשבה או חיבוק וירטואלי, לצד מידע על המחלה ומנסיונם של בני המשפחה בכל מיני בעיות דומות ( והיה פה אצל אחת המשפחות אחות אחת שגרה לחו"ל ולא ראתה את אמא החולה שלה הרבה שנים) - אנחנו כאן בשבילך 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. ועוד משהו קטן, אם ייצא לך לקרוא את הספר " כוחו של תת המודע", של מרפי, יש שם פרק על הורה שעומד לעבור ניתוח במדינה אחרת.
קלרי יקרה
מי כמוני יכולה להבין ולהזדהות עם כאבך. אני אשפזתי את בעלי לפני 24 ימים ועדיין קשה לי מאוד להתמודד עם המצב החדש. על אחת כמה וכמה את, שמרחק של ימים ואוקיינוסים מפריד בינך ובין אמך ואת מרגישה חסרת אונים על כך שאינך יכולה להיות איתה ברגעיה הקשים. זה קשה... איני יודעת אם זה ינחם אותך אבל הקושי שלך (ושלי) גדול יותר מהקושי של החולה המתאשפז. אמך אולי כבר במצב שבו היא אינה זוכרת כל כך. איני יודעת כמה זמן עבר מאז נפרדתן אבל אצל חולי אלצהיימר השכחה שלהם יכולה להיות גם ברוכה במצבים קשים. האם בשיחת טלפון היא מזהה אותך? אם כן אולי תוכלי להתקשר אליה מפעם לפעם ולהרגיע את עצמך וגם לנחם אותה על ידי כך שתשמע את קולך... כשבאתי לבקר את יוד לאחר יום הכיפורים, חיבקתי אותו ונישקתי אותו ואמרתי לו כמה שאני מתגעגעת אליו ושאלתי אותו אם הוא מתגעגע אלי, ותשובתו היתה: "בינתיים עוד לא כל כך...!". מצד אחד זה פגע בי אבל הבנתי שזה בגלל המחלה, כי היתה בינינו אהבה גדולה כל השנים. מצד שני זה צריך היה לשמח אותי כי הנה, הוא לא סובל מגעגועים... אבל זה לא מנחם, את יודעת. אתמול שוב שאלתי אותו אם הוא מתגעגע אלי והוא ענה לי, "מאוד!". אז אמרתי, רק לפני יומיים אמרתי שבינתיים עוד לא כל כך... אז הוא אמר, באמת? ככה אמרתי? גם זה אומר שלא חשוב מה שהוא אומר. באותו רגע ממש הוא הרגיש כך ורגע אחרי הוא הרגיש אחרת ובכלל קשה לו להביע רגשות, אז כמו שאמרתי, הקושי הגדול הוא שלנו, של המשפחה. לחולה קשה פחות. אם אמך נמצאת במקום טוב ומקבלת טיפול מסור ויעיל, לפעמים זה עדיף על שהייה בבית כשאין מי שיטפל בה כמו שצירך, באופן מקצועי... אני מבינה מאוד את הרגשת החנק שלך והכאב והרצון להיות שם בשבילה... אני באמת מבקרת את יוד בכל יום למרות שכולם מסביב אומרים לי להוריד את תדירות הביקורים שלי... אבל זה קשה לי. אולי במשך הזמן אצליח בכך, בינתיים אני מרגישה שאני חייבת להיות איתו בכל יום. גם אם הוא נראה אדיש לכך שאני באה או הולכת... הרשי לי לחבק אותך ולנחם אותך ולהתנחם כי שתינו באותה סירה פחות או יותר, ולאחל חג שמח לכל החולים ולבני המשפחות ולמטפלים ולכל חברי הפורום היקרים.
מי כמוני יכולה להבין ולהזדהות עם כאבך. אני אשפזתי את בעלי לפני 24 ימים ועדיין קשה לי מאוד להתמודד עם המצב החדש. על אחת כמה וכמה את, שמרחק של ימים ואוקיינוסים מפריד בינך ובין אמך ואת מרגישה חסרת אונים על כך שאינך יכולה להיות איתה ברגעיה הקשים. זה קשה... איני יודעת אם זה ינחם אותך אבל הקושי שלך (ושלי) גדול יותר מהקושי של החולה המתאשפז. אמך אולי כבר במצב שבו היא אינה זוכרת כל כך. איני יודעת כמה זמן עבר מאז נפרדתן אבל אצל חולי אלצהיימר השכחה שלהם יכולה להיות גם ברוכה במצבים קשים. האם בשיחת טלפון היא מזהה אותך? אם כן אולי תוכלי להתקשר אליה מפעם לפעם ולהרגיע את עצמך וגם לנחם אותה על ידי כך שתשמע את קולך... כשבאתי לבקר את יוד לאחר יום הכיפורים, חיבקתי אותו ונישקתי אותו ואמרתי לו כמה שאני מתגעגעת אליו ושאלתי אותו אם הוא מתגעגע אלי, ותשובתו היתה: "בינתיים עוד לא כל כך...!". מצד אחד זה פגע בי אבל הבנתי שזה בגלל המחלה, כי היתה בינינו אהבה גדולה כל השנים. מצד שני זה צריך היה לשמח אותי כי הנה, הוא לא סובל מגעגועים... אבל זה לא מנחם, את יודעת. אתמול שוב שאלתי אותו אם הוא מתגעגע אלי והוא ענה לי, "מאוד!". אז אמרתי, רק לפני יומיים אמרתי שבינתיים עוד לא כל כך... אז הוא אמר, באמת? ככה אמרתי? גם זה אומר שלא חשוב מה שהוא אומר. באותו רגע ממש הוא הרגיש כך ורגע אחרי הוא הרגיש אחרת ובכלל קשה לו להביע רגשות, אז כמו שאמרתי, הקושי הגדול הוא שלנו, של המשפחה. לחולה קשה פחות. אם אמך נמצאת במקום טוב ומקבלת טיפול מסור ויעיל, לפעמים זה עדיף על שהייה בבית כשאין מי שיטפל בה כמו שצירך, באופן מקצועי... אני מבינה מאוד את הרגשת החנק שלך והכאב והרצון להיות שם בשבילה... אני באמת מבקרת את יוד בכל יום למרות שכולם מסביב אומרים לי להוריד את תדירות הביקורים שלי... אבל זה קשה לי. אולי במשך הזמן אצליח בכך, בינתיים אני מרגישה שאני חייבת להיות איתו בכל יום. גם אם הוא נראה אדיש לכך שאני באה או הולכת... הרשי לי לחבק אותך ולנחם אותך ולהתנחם כי שתינו באותה סירה פחות או יותר, ולאחל חג שמח לכל החולים ולבני המשפחות ולמטפלים ולכל חברי הפורום היקרים.
תודה
תודה לכולם ו לכול אחד על החיבוק והתמיכה. אמי נמצאת לקראת השלב השני של המחלה, עד כה דיברנו בטלפון פעם פעמיים בשבוע והרגשתי שכן היא מזהה, כן שואלת, כן עונה- לפעמים כמו תקליט לפעמים עם יותר זרימה בשיחה. וזה היה אפשרי כיוון שהיא התגוררה בבתים של אחים שלי, עכשיו שעברה למוסד זה לא אפשרי. ענתי תודה על המלצת הספר נילי, כן כה קשה. ויודעת שהקושי גדול יותר אצל בני המשפחה ובעיקר אצל אחים שלי שחווים מקרוב את כל התהליך, אני עליתי לארץ לפני יותר מ30 שנה ולא חושבים או מצפים שכך התגלגלו הדברים. נסעתי לבקר אותה לפני כשנתיים, אבל היום אינני יכולה לנסוע שוב, כאשר בנוסף כדי להיות יותר חלק מהמצב הכיוון אמור להיות לרדת מהארץ ולגור שם קרוב, ולא רואה את עצמי נוהגת כך.מסכימה איתך שמגיע רגע שרק מקום טוב עם טיפול מתאים עדיף, אבל כמו שאת חשה- הכאב והחנק מלווים את היום. ואם את מרגישה צורך לבקר אותו בכל יום- תעשי כך, זה הדרך שלך להתמודד. תודה שוב וחג שמח clari
תודה לכולם ו לכול אחד על החיבוק והתמיכה. אמי נמצאת לקראת השלב השני של המחלה, עד כה דיברנו בטלפון פעם פעמיים בשבוע והרגשתי שכן היא מזהה, כן שואלת, כן עונה- לפעמים כמו תקליט לפעמים עם יותר זרימה בשיחה. וזה היה אפשרי כיוון שהיא התגוררה בבתים של אחים שלי, עכשיו שעברה למוסד זה לא אפשרי. ענתי תודה על המלצת הספר נילי, כן כה קשה. ויודעת שהקושי גדול יותר אצל בני המשפחה ובעיקר אצל אחים שלי שחווים מקרוב את כל התהליך, אני עליתי לארץ לפני יותר מ30 שנה ולא חושבים או מצפים שכך התגלגלו הדברים. נסעתי לבקר אותה לפני כשנתיים, אבל היום אינני יכולה לנסוע שוב, כאשר בנוסף כדי להיות יותר חלק מהמצב הכיוון אמור להיות לרדת מהארץ ולגור שם קרוב, ולא רואה את עצמי נוהגת כך.מסכימה איתך שמגיע רגע שרק מקום טוב עם טיפול מתאים עדיף, אבל כמו שאת חשה- הכאב והחנק מלווים את היום. ואם את מרגישה צורך לבקר אותו בכל יום- תעשי כך, זה הדרך שלך להתמודד. תודה שוב וחג שמח clari
לקלרי
אני לא מ"המחבקים" ולא מה"מנשקים", ולכן לא עניתי לך עד כה. הבעיה שהיצבת הינה, אכן, בעיה, והתחושות קשות. אבל משקראתי את תגובתך האחרונה, רציתי בכל זאת לאמר משהו: נראה שאימך מטופלת יפה. היא לא נותרה לבד מאחור (כמו שקורה הרבה להורי מהגרים. את יודעת כמה הורים מבוגרים יש בארץ, שילדיהם חיפשו את מזלם בארצות אחרות?), היא נמצאת עם בניה, ואפילו התגוררה אצלם עד עכשו. עכשו הגיעה הזמן להכניסה למוסד, ואני מניחה לפי רוח הדברים, שגם זה נעשה במחשבה ובדאגה. זו דרך העולם. אנשים גדלים, עוזבים את בית הוריהם ויוצאים לחיות את חייהם. אל תתייסרי, ואל תעיזי לחשוב על שינוי חייך ( כתבת "הכיוון אמור להיות לרדת מהארץ"...) בגלל זה. אומר לך כאימא לילדים בוגרים (ואולי גם לך יש מישלך) שאני אומרת להם בצורה ברורה וחדה, שאינני רוצה שישנו מאומה מחייהם בגללי (ובגלל בעלי). עליהם לחיות איך והיכן שהם רוצים, על פי אמונתם, עקרונותיהם ונטיות ליבם. בשום אופן לא לפי שגעונותיה או מחלותיה - קיימות או עתידיות - של אימא שלהם. אז אני משוכנעת שתחושתך קשה. יתכן שעוד יצא לך לבקר אותה בעתיד (והיכוני כבר עכשו לשוק מהתדרדרותה, כי ממשיכים להתדרדר כל הזמן). כתבי לה מכתבים אם היא עדיין קוראת, שלחי לה תמונות, אם היא עדין זוכרת. שלחי לה מתנות קטנות או אכגרות ברכה או כל דבר שעשוי לשמח אותה. אבל את - המשיכי בחייך ובשגרתך.
אני לא מ"המחבקים" ולא מה"מנשקים", ולכן לא עניתי לך עד כה. הבעיה שהיצבת הינה, אכן, בעיה, והתחושות קשות. אבל משקראתי את תגובתך האחרונה, רציתי בכל זאת לאמר משהו: נראה שאימך מטופלת יפה. היא לא נותרה לבד מאחור (כמו שקורה הרבה להורי מהגרים. את יודעת כמה הורים מבוגרים יש בארץ, שילדיהם חיפשו את מזלם בארצות אחרות?), היא נמצאת עם בניה, ואפילו התגוררה אצלם עד עכשו. עכשו הגיעה הזמן להכניסה למוסד, ואני מניחה לפי רוח הדברים, שגם זה נעשה במחשבה ובדאגה. זו דרך העולם. אנשים גדלים, עוזבים את בית הוריהם ויוצאים לחיות את חייהם. אל תתייסרי, ואל תעיזי לחשוב על שינוי חייך ( כתבת "הכיוון אמור להיות לרדת מהארץ"...) בגלל זה. אומר לך כאימא לילדים בוגרים (ואולי גם לך יש מישלך) שאני אומרת להם בצורה ברורה וחדה, שאינני רוצה שישנו מאומה מחייהם בגללי (ובגלל בעלי). עליהם לחיות איך והיכן שהם רוצים, על פי אמונתם, עקרונותיהם ונטיות ליבם. בשום אופן לא לפי שגעונותיה או מחלותיה - קיימות או עתידיות - של אימא שלהם. אז אני משוכנעת שתחושתך קשה. יתכן שעוד יצא לך לבקר אותה בעתיד (והיכוני כבר עכשו לשוק מהתדרדרותה, כי ממשיכים להתדרדר כל הזמן). כתבי לה מכתבים אם היא עדיין קוראת, שלחי לה תמונות, אם היא עדין זוכרת. שלחי לה מתנות קטנות או אכגרות ברכה או כל דבר שעשוי לשמח אותה. אבל את - המשיכי בחייך ובשגרתך.
ronnyw
תודה על הכנות גם בלי "חיבוקים ונשיקות". כן- יחסית אימי מטופלת יפה, עם הקשיים הביורוקרטים הקימיים בארגנטינה בדומה לקיימים בארץ, אם לא יותר. היא לא נותרה לבד אבל השאירה צלקות בגלל מצבה בכל אחד ממשפחות -גם אצל האחים שלי מקרוב וגם אצלי מרחוק. עוד נקודה של דרך העולם...גם כאשר לא בידיוק מבינים למה מחלה שכזאת מבקרת בעולמך.מחלה שמוציא מהבן אדם את כל משהוא חיי וחווה. לא חושבת על שינוי וכן גם לביתי נותנת לחיות את חייה, אבל ברגעים של כאב הכל מתבלבל לך פנימה וכאשר בשיחתי אחרונה איתה היא אמרה לי "רוצה לראות אותך", כמעט נשברתי. אהבתי את עינין המתנות, אחזור עליו חג שמח clari
תודה על הכנות גם בלי "חיבוקים ונשיקות". כן- יחסית אימי מטופלת יפה, עם הקשיים הביורוקרטים הקימיים בארגנטינה בדומה לקיימים בארץ, אם לא יותר. היא לא נותרה לבד אבל השאירה צלקות בגלל מצבה בכל אחד ממשפחות -גם אצל האחים שלי מקרוב וגם אצלי מרחוק. עוד נקודה של דרך העולם...גם כאשר לא בידיוק מבינים למה מחלה שכזאת מבקרת בעולמך.מחלה שמוציא מהבן אדם את כל משהוא חיי וחווה. לא חושבת על שינוי וכן גם לביתי נותנת לחיות את חייה, אבל ברגעים של כאב הכל מתבלבל לך פנימה וכאשר בשיחתי אחרונה איתה היא אמרה לי "רוצה לראות אותך", כמעט נשברתי. אהבתי את עינין המתנות, אחזור עליו חג שמח clari
../images/Emo68.gifלקלרי ונילי ולכולם
הפורום הזה מכיל בתוכו אנשים מופלאים. אין בעולם קבוצה כזו, כמו הקבוצה שלנו. היכולת של האנשים לטפל בזקנים חולים היא תוצאה של בגרות נפשית והתגברות (לא פשוטה ) על משקעי העבר . המרחק מהחולה אינו מקטין את הכאב והגעגועים, להפך. ליבי עם כל מי שהחולה שלו לא על ידו. חויתי זאת בתקופת האישפוז של שלמה, ואני יכולה לאמר, שאומנם פיזית יותר קשה עכשו כששלמה שוכב בבית, אולם נפשית הרבה יותר קל לי. ואני משוחררת נפשית לשמור ולדאוג לעצמי, בלי נקיפות מצפון, שמא זה בא על חשבון הזמן שעלי ליהיות ולבקר אותו. אני מאחלת לכולם חג שמח נעים , ומזג אוויר טוב. ושהשבויים ישובו הביתה.
הפורום הזה מכיל בתוכו אנשים מופלאים. אין בעולם קבוצה כזו, כמו הקבוצה שלנו. היכולת של האנשים לטפל בזקנים חולים היא תוצאה של בגרות נפשית והתגברות (לא פשוטה ) על משקעי העבר . המרחק מהחולה אינו מקטין את הכאב והגעגועים, להפך. ליבי עם כל מי שהחולה שלו לא על ידו. חויתי זאת בתקופת האישפוז של שלמה, ואני יכולה לאמר, שאומנם פיזית יותר קשה עכשו כששלמה שוכב בבית, אולם נפשית הרבה יותר קל לי. ואני משוחררת נפשית לשמור ולדאוג לעצמי, בלי נקיפות מצפון, שמא זה בא על חשבון הזמן שעלי ליהיות ולבקר אותו. אני מאחלת לכולם חג שמח נעים , ומזג אוויר טוב. ושהשבויים ישובו הביתה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.