אכזבה קלה בקרב שחקני השנה השנייה?
נתחיל בהשוואה סטטיסטית בין קמפיין הרוקי לעונת הסופמור
מובלי
הקודמת: 15-8-2 אחוזים - 51-25-66
הנוכחית: 15-9-2 אחוזים - 55-20-68
קייד
הקודמת: 17.5-5-5 אחוזים - 41-31-84
הנוכחית: 20-6-6 אחוזים - 41-27-83
ג'יילן גרין
17-3.5-2.5 אחוזים - 43-34-79
21-4-4 אחוזים - 43-34-79
סקוטי בארנס
הקודמת: 15-7-3 אחוזים - 49-30-73
הנוכחית: 13-6-5 אחוזים - 43-34-72
ביחס לדראפט שלא חסך בהייפ (ואף הצדיק אותו אשתקד), הרביעייה המובילה די דרכה במקום. להוציא שיפור זניח וחלקי בטרו שוטינג, לא זיהיתי קפיצה מהותית, בעיקר בכל הנוגע לאימפקט. קייד פתח קצת חיוור והספיק להיפצע, גרין ממשיך להתעסק בשטויות, ובגלל שניגע בבארנס בהמשך (בעקיפין), הייתי רוצה להתעכב בינתיים על מובלי.
ההצלחה של קליבלנד טמונה בשילוב שלו עם אלן, וקצב ההתקדמות שלו טרם הדביק את הצורך המשתמע מכך. ישנם רחשושים על כך שההרכב הכי טוב שלהם מציב אותו בתור גבוה בודד, אבל אני לא חושב ששני הצדדים בשלים למשימה.
ההססנות ההתקפית הייתה שם בשנה שעברה, פשוט תפסתי ממנו סקורר שונה. מסוג השחקנים שאולי לא יחצו את רף ה-25 בעונה הרגילה, אבל כן ידעו להפציץ 27-28 בפלייאוף בסדרה צמודה. עדיין מאמין בו, אבל כנראה הגעתי עם ציפיות גבוהות מדי. כמובן שאנחנו בשלב מוקדם, וישנם סופמורס אחרים שכן הפגינו שיפור, רק רציתי לדעת אם אתם שותפים לתחושה. אם נשאיל את החוליה החלשה כמדד, קשה להסתכל על שחקן מהמחזור שעבר כמי שנכנס לטופ 50-40 לצורך הדיון.
Still shaky in Philly
שייק מילטון שחקן מאוד מוזר. הוא מתעתע סטטיסטית ובמבחן העין כאחד. בהעדר הביג ת'רי הוא נענה לקריאה ורשם 22+ נק' ב4 מתוך 5 משחקים (עד לחזרתו של אמביד). לתחושתי הוא פורח בעיקר כשהרשות נתונה ואין הרבה מה להפסיד, מסוג השחקנים שנותנים בראש בסגל חסר או רושמים שיא עונתי בהתמודדות שכבר גלשה לבלואאוט. איכשהו אף פעם אין חפיפה בגרסה האופטימלית שלו לגרסה האופטימלית שלהם כמכלול. עכשיו, לא מדובר במישהו מהותי במיוחד לסכמה של הקבוצה, אז אין כאן ניסיון ליצור פיל מעכבר. מה הבעיה? שאם נחליף את השם של מילטון בטוביאס האריס נגיע למסקנה דומה, ובמקרה שלו אנו עוסקים בחתיכה שתופסת נפח משמועתי בהיררכיה ובעיקר בתקרת השכר.
יודעים מה? בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה. מה אם ננסה לייחס את התופעה לסגנון האימון של דוק ריברס? הרי תצוגת האימון הכי טובה שלו בשנים האחרונות הגיעה דווקא בעונת המעבר של הקליפרס, זו שקדמה להגעה של קוואי. מה המכנה המשותף? לא אחר מאשר האריס, שרשם אז עונת שיא לצד מקבץ שחקנים שהגיעו עם משהו להוכיח (לו-וויל, גאלו, הארל). בהמשך דרכיהם נפרדו, רק לא בטוח שמצאו את עצמם מאז. יכל להיות בשלב הנוכחי דוק בנוי להיות motivator שמפשט את המשחק לחבורה נטולת אגו? האם מוטב שטוביאס ישוב להיות ראש לשועלים? הם הגיעו לפילי בנקודות שונות, אך במקרה של כישלון בסיום העונה, יש לי תחושה שהם יעזבו אותה יחדיו.
בארנס כנקודה המחברת בין קנדה לפלורידה
לפני כמה ימים יובל אישר חשד שלי בנוגע לריבוי הפציעות בטורונטו, הציע בין השאר את השפעת הסגנון התובעני וכמות הדקות המופלגת כהסבר. משם נזכרתי בתחנה הקודמת של בארנס ולא יכולתי להתעלם מהדמיון המדהים בגישה לצד ההבדל הניכר באיך שהיא מיושמת.
בפלורידה סטייט, המכללה ממנה הגיע בארנס, הדרישות של המאמן לאונרד המילטון עולות בקנה אחד עם העידן המודרני - חיפוש אחר אורך מקסימלי בכל עמדה, יכולת להחליף 1-5, כולם מתעופפים כמו חולי רוח בהגנה. הטרלול הגיע לשיאו בעונה החולפת, כאשר שחקן בגובה 1'7 נדרש להפעיל לחץ על גארדים על מגרש שלם. לא סתם המכללה יצרה לעצמה שם של פס ייצור לשחקני כנף עתידיים, יש המכנים אותה wing school. בשנים האחרונות יצאו ממנה פטריק וויליאמס, ג'ונתן אייזיק, דווין ואסל, כמובן בארנס ואחרים.
מה ההבדל אתם שואלים? איך לא, המינון. המילטון משחק ברוטציה רחבה של 10 שחקנים, מעטים חוצים את רף 25 הדקות למשחק. הוא בעצם אומר, תשחק בראבק, תן לי את ה10-20 דקות הכי טובות שלך, ושב לנוח. הוא יוצא למלחמת התשה עם צבא שלם.
בעונה הקודמת, הספסל של טורונטו היה אחרון בליגה הן בדקות למשחק והן בנקודות (בפער הזוי). השנה המצב השתפר (איפשהו באמצע בנק' ובמקום ה-20 בדקות), אך בהינתן הפציעות שממשיכות להיערם, לא בטוח שמספיק. שווה לשאול האם החיפוש הסיזיפי אחר שחקנים עם מבנה מסוים בניסיון לייצר אחידות דווקא מגביל אותם מבחינת גיוון, ובכך יוצר מעמסה מיותרת על היוצרים המרכזיים.
רוטציה מסתמנת באוקלהומה
כמו כל אוהד שפוי @anfield1 מוכר חצי מהסגל בהפסדים ומחתים אותו מחדש בניצחונות. בעקבות הערה שהוא זרק לגבי חוסר הבהירות להמשך, הייתי אומר שישנם לא מעט באנקרים בסגל, אם רק מתאמים את הציפיות. למשל-
מוביל כדור משני/אופציה שלישית: גידי
סטופר הגנתי: דורט
אופצייה רביעית: ג'יילן וויליאמס (מזכיר לי קצת את אננובי)
שחקן שישי: טריי מאן
שחקני רוטציה: קנריץ' וויליאמס, אארון וויגינס
ויש את הווילד קארדס: דיינג (מנעד רחב), פוקו, אייזיה ג'ו ואחרים. רובם יתרמו מהספסל, אז הייתי אומר שהoutlook שלכם די ברור. רק חסר אופציה שנייה ממשית, אולי צ'ט/שחקן אחר בסגל יגיע ליעד, אולי אחת מאין ספור הבחירות בקנה, או אולי פשוט להמתין לכוכב הממורמר הבא (ע"ע דונבן מיצ'ל) ולזרוק עליו הצעה שלא ניתן לסרב לה.
בפעם הבאה נשתדל להיות תמציתי יותר ולגעת בעוד כמה דברים
נתחיל בהשוואה סטטיסטית בין קמפיין הרוקי לעונת הסופמור
מובלי
הקודמת: 15-8-2 אחוזים - 51-25-66
הנוכחית: 15-9-2 אחוזים - 55-20-68
קייד
הקודמת: 17.5-5-5 אחוזים - 41-31-84
הנוכחית: 20-6-6 אחוזים - 41-27-83
ג'יילן גרין
17-3.5-2.5 אחוזים - 43-34-79
21-4-4 אחוזים - 43-34-79
סקוטי בארנס
הקודמת: 15-7-3 אחוזים - 49-30-73
הנוכחית: 13-6-5 אחוזים - 43-34-72
ביחס לדראפט שלא חסך בהייפ (ואף הצדיק אותו אשתקד), הרביעייה המובילה די דרכה במקום. להוציא שיפור זניח וחלקי בטרו שוטינג, לא זיהיתי קפיצה מהותית, בעיקר בכל הנוגע לאימפקט. קייד פתח קצת חיוור והספיק להיפצע, גרין ממשיך להתעסק בשטויות, ובגלל שניגע בבארנס בהמשך (בעקיפין), הייתי רוצה להתעכב בינתיים על מובלי.
ההצלחה של קליבלנד טמונה בשילוב שלו עם אלן, וקצב ההתקדמות שלו טרם הדביק את הצורך המשתמע מכך. ישנם רחשושים על כך שההרכב הכי טוב שלהם מציב אותו בתור גבוה בודד, אבל אני לא חושב ששני הצדדים בשלים למשימה.
ההססנות ההתקפית הייתה שם בשנה שעברה, פשוט תפסתי ממנו סקורר שונה. מסוג השחקנים שאולי לא יחצו את רף ה-25 בעונה הרגילה, אבל כן ידעו להפציץ 27-28 בפלייאוף בסדרה צמודה. עדיין מאמין בו, אבל כנראה הגעתי עם ציפיות גבוהות מדי. כמובן שאנחנו בשלב מוקדם, וישנם סופמורס אחרים שכן הפגינו שיפור, רק רציתי לדעת אם אתם שותפים לתחושה. אם נשאיל את החוליה החלשה כמדד, קשה להסתכל על שחקן מהמחזור שעבר כמי שנכנס לטופ 50-40 לצורך הדיון.
Still shaky in Philly
שייק מילטון שחקן מאוד מוזר. הוא מתעתע סטטיסטית ובמבחן העין כאחד. בהעדר הביג ת'רי הוא נענה לקריאה ורשם 22+ נק' ב4 מתוך 5 משחקים (עד לחזרתו של אמביד). לתחושתי הוא פורח בעיקר כשהרשות נתונה ואין הרבה מה להפסיד, מסוג השחקנים שנותנים בראש בסגל חסר או רושמים שיא עונתי בהתמודדות שכבר גלשה לבלואאוט. איכשהו אף פעם אין חפיפה בגרסה האופטימלית שלו לגרסה האופטימלית שלהם כמכלול. עכשיו, לא מדובר במישהו מהותי במיוחד לסכמה של הקבוצה, אז אין כאן ניסיון ליצור פיל מעכבר. מה הבעיה? שאם נחליף את השם של מילטון בטוביאס האריס נגיע למסקנה דומה, ובמקרה שלו אנו עוסקים בחתיכה שתופסת נפח משמועתי בהיררכיה ובעיקר בתקרת השכר.
יודעים מה? בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה. מה אם ננסה לייחס את התופעה לסגנון האימון של דוק ריברס? הרי תצוגת האימון הכי טובה שלו בשנים האחרונות הגיעה דווקא בעונת המעבר של הקליפרס, זו שקדמה להגעה של קוואי. מה המכנה המשותף? לא אחר מאשר האריס, שרשם אז עונת שיא לצד מקבץ שחקנים שהגיעו עם משהו להוכיח (לו-וויל, גאלו, הארל). בהמשך דרכיהם נפרדו, רק לא בטוח שמצאו את עצמם מאז. יכל להיות בשלב הנוכחי דוק בנוי להיות motivator שמפשט את המשחק לחבורה נטולת אגו? האם מוטב שטוביאס ישוב להיות ראש לשועלים? הם הגיעו לפילי בנקודות שונות, אך במקרה של כישלון בסיום העונה, יש לי תחושה שהם יעזבו אותה יחדיו.
בארנס כנקודה המחברת בין קנדה לפלורידה
לפני כמה ימים יובל אישר חשד שלי בנוגע לריבוי הפציעות בטורונטו, הציע בין השאר את השפעת הסגנון התובעני וכמות הדקות המופלגת כהסבר. משם נזכרתי בתחנה הקודמת של בארנס ולא יכולתי להתעלם מהדמיון המדהים בגישה לצד ההבדל הניכר באיך שהיא מיושמת.
בפלורידה סטייט, המכללה ממנה הגיע בארנס, הדרישות של המאמן לאונרד המילטון עולות בקנה אחד עם העידן המודרני - חיפוש אחר אורך מקסימלי בכל עמדה, יכולת להחליף 1-5, כולם מתעופפים כמו חולי רוח בהגנה. הטרלול הגיע לשיאו בעונה החולפת, כאשר שחקן בגובה 1'7 נדרש להפעיל לחץ על גארדים על מגרש שלם. לא סתם המכללה יצרה לעצמה שם של פס ייצור לשחקני כנף עתידיים, יש המכנים אותה wing school. בשנים האחרונות יצאו ממנה פטריק וויליאמס, ג'ונתן אייזיק, דווין ואסל, כמובן בארנס ואחרים.
מה ההבדל אתם שואלים? איך לא, המינון. המילטון משחק ברוטציה רחבה של 10 שחקנים, מעטים חוצים את רף 25 הדקות למשחק. הוא בעצם אומר, תשחק בראבק, תן לי את ה10-20 דקות הכי טובות שלך, ושב לנוח. הוא יוצא למלחמת התשה עם צבא שלם.
בעונה הקודמת, הספסל של טורונטו היה אחרון בליגה הן בדקות למשחק והן בנקודות (בפער הזוי). השנה המצב השתפר (איפשהו באמצע בנק' ובמקום ה-20 בדקות), אך בהינתן הפציעות שממשיכות להיערם, לא בטוח שמספיק. שווה לשאול האם החיפוש הסיזיפי אחר שחקנים עם מבנה מסוים בניסיון לייצר אחידות דווקא מגביל אותם מבחינת גיוון, ובכך יוצר מעמסה מיותרת על היוצרים המרכזיים.
רוטציה מסתמנת באוקלהומה
כמו כל אוהד שפוי @anfield1 מוכר חצי מהסגל בהפסדים ומחתים אותו מחדש בניצחונות. בעקבות הערה שהוא זרק לגבי חוסר הבהירות להמשך, הייתי אומר שישנם לא מעט באנקרים בסגל, אם רק מתאמים את הציפיות. למשל-
מוביל כדור משני/אופציה שלישית: גידי
סטופר הגנתי: דורט
אופצייה רביעית: ג'יילן וויליאמס (מזכיר לי קצת את אננובי)
שחקן שישי: טריי מאן
שחקני רוטציה: קנריץ' וויליאמס, אארון וויגינס
ויש את הווילד קארדס: דיינג (מנעד רחב), פוקו, אייזיה ג'ו ואחרים. רובם יתרמו מהספסל, אז הייתי אומר שהoutlook שלכם די ברור. רק חסר אופציה שנייה ממשית, אולי צ'ט/שחקן אחר בסגל יגיע ליעד, אולי אחת מאין ספור הבחירות בקנה, או אולי פשוט להמתין לכוכב הממורמר הבא (ע"ע דונבן מיצ'ל) ולזרוק עליו הצעה שלא ניתן לסרב לה.
בפעם הבאה נשתדל להיות תמציתי יותר ולגעת בעוד כמה דברים