בנלילית, נתינה מַא פהמתני
אנא מַא הדרת עלא לחשמַה. אנא הדרת עלא האד לכַּעידה דיאלנא דיכּנהדרוֹ מזיַאן , וּמַא תַנזגיאו עלא נאס לוכרין ומא תַנחשמוֹהוֹם פחאל סחאל דנאש די כַּנערפוֹ... כשכתבתי "שפה מרומזת ועקיפה", לא דיברתי על בושה אלא על תרבות דיבור בסיסית הנותנת כבוד לזולת באשר הוא ומנסה להתחשב ברגשותיו - כפי שנהוג בארצות מתורבתות רבות (לאו דוקא מערביות, אבל גם מערביות). כאדם שחי ונושם לא רק את התרבות הארצישראלית, גיליתי שהעדה המרוקאית (בהכללה גסה) הרבה יותר מנומסת ועדינה ממה שמספר אטומי-לב אנוכיים מנסים לייחס לה. שמעתי וקראתי לא פעם את ההאשמות על חוסר תרבותיותם של "חיות הנגב" - אותם אנשים שהובלו בדרכי רמייה ובעל כורחם למקומות נידחים בנגב, אך הצליחו לשרוד בין השאר בזכות התנהגות אצילית ונדיבה בינם לבין זולתם. פעם אחר פעם אני מגלה שהאשמות אלה הן עלילות דם מרושעות שנועדו לשמר את הסטטוס מאוד נוח של המדכאים: אנשי הנגב הם בין הישראלים המתורבתים, רחבי-הלב והאצילים ביותר שהכרתי אי פעם. (מבלי לפגוע בישראלים טובים רבים אחרים).