חרסינה משורינת
New member
מרווח נשימה
רק נרטיב דביק
מדביק פיסות לחם
שגוללתי בטירוף,
קרום מעוך לבן הפוך
לחתיכת פת שחר
להכיר בה אדם
שלחתי סיפורי על פני המים
ושב אלי שבור רצוץ עקוד
עלי משמרת
וכבר לא משנה מי הטורף והנחמס
אבאמא לא מזהה בכלל
עמוס בנרטיב נוצץ
לץ מליק קפליו והפרשיו
בכל טיפות הגשם
שניתזות ממנו כמו כלב
מלוכלך – כלב משוטט
שמתפעל מיופי הגוונים שהשמש נושקת
למים
וכבר שכח שיש אדם , שיש עולם שיש אחר
אבל זה לא כך אותו הלץ שהפך את זירת זכרונותי
לפארק שעשועים להתקלס בו – הוא לא אני , לא כמותי
אני שקופה בכלל
רק התרתי רצועה לשיגעון
קריקטורה של דמיון
מבט אחד נוגע- רבים זורמים דרכי
והנה אפשר להיות חלון לנשמה רק דרך העיינים
וכמה שאני אוהבת להביט בחלונות פעורים לרווחה
וילונות מוסטים מזמינים לביאה
ורדרדה של דמיון ופצע שחר מדמם
של פת ערבית
אבל אבל אבל
העיינים הן כבדות לי
השתמעויות זרות של מוח מעולף
והסטירות – סותרות בי
אז ככה מישהו כבר אמר – אמפתיה ערובה לה
כמחדר הארובה- רק העשן שמשתקף דרכך כדמות מוצקת באחר
היא אהבה לשמה
אז לשמה לשמה לשמה אין בי דבר למעט הסיפור
ואין לי סיפור כלל
ואז תוהה ההלך
המחולל ומתחולל
ומחלל עם סיפורו הכל
למה את יורקת
דם דם דם
של מה- את מתעוותת על עצמך בשיגעון?
איזו בכנחליה מיטיבה את מרקם קימורך
מחליקה על מנעד קולך
הערב הוא?
שום כלום , אני יורקת היות עצמי משוערת
מחביאה לחמים עד אובדן לחות
עד אובדן משמעות
והופס יש לך טוסט ומרפי
עם ריבה מרוחה בצד
שעוד יפול על הרצפה
ויש לך כלום מפגרת
ויש לך אחר דרך הקאת המבט
יא סוררת בוטה
מרוכזת בעצמה
תגיד-י לי באיזה מרכז יש לי לענות בו
אם העוגן נטש את הספינה והעוגן הוא עצמי
מוקף בים מוקף אצות גרושות
ודגי זברה וכרישי פטיש שיכורים
כשכל המעמק-ים מאמצ-ים
הם ביתי השני ואני רק גוש עופרת יצוקה
שכבר מזמן שכח את תפקודה ,
יעילותה המוקדית
במה בדיוק אתה מספר לי את היות עצמי
דבר
אמרה
נרטיב
ברירה
בחירה?
אנילאכלום
שאפילו הרווח נראה לי מועקה
רק נרטיב דביק
מדביק פיסות לחם
שגוללתי בטירוף,
קרום מעוך לבן הפוך
לחתיכת פת שחר
להכיר בה אדם
שלחתי סיפורי על פני המים
ושב אלי שבור רצוץ עקוד
עלי משמרת
וכבר לא משנה מי הטורף והנחמס
אבאמא לא מזהה בכלל
עמוס בנרטיב נוצץ
לץ מליק קפליו והפרשיו
בכל טיפות הגשם
שניתזות ממנו כמו כלב
מלוכלך – כלב משוטט
שמתפעל מיופי הגוונים שהשמש נושקת
למים
וכבר שכח שיש אדם , שיש עולם שיש אחר
אבל זה לא כך אותו הלץ שהפך את זירת זכרונותי
לפארק שעשועים להתקלס בו – הוא לא אני , לא כמותי
אני שקופה בכלל
רק התרתי רצועה לשיגעון
קריקטורה של דמיון
מבט אחד נוגע- רבים זורמים דרכי
והנה אפשר להיות חלון לנשמה רק דרך העיינים
וכמה שאני אוהבת להביט בחלונות פעורים לרווחה
וילונות מוסטים מזמינים לביאה
ורדרדה של דמיון ופצע שחר מדמם
של פת ערבית
אבל אבל אבל
העיינים הן כבדות לי
השתמעויות זרות של מוח מעולף
והסטירות – סותרות בי
אז ככה מישהו כבר אמר – אמפתיה ערובה לה
כמחדר הארובה- רק העשן שמשתקף דרכך כדמות מוצקת באחר
היא אהבה לשמה
אז לשמה לשמה לשמה אין בי דבר למעט הסיפור
ואין לי סיפור כלל
ואז תוהה ההלך
המחולל ומתחולל
ומחלל עם סיפורו הכל
למה את יורקת
דם דם דם
של מה- את מתעוותת על עצמך בשיגעון?
איזו בכנחליה מיטיבה את מרקם קימורך
מחליקה על מנעד קולך
הערב הוא?
שום כלום , אני יורקת היות עצמי משוערת
מחביאה לחמים עד אובדן לחות
עד אובדן משמעות
והופס יש לך טוסט ומרפי
עם ריבה מרוחה בצד
שעוד יפול על הרצפה
ויש לך כלום מפגרת
ויש לך אחר דרך הקאת המבט
יא סוררת בוטה
מרוכזת בעצמה
תגיד-י לי באיזה מרכז יש לי לענות בו
אם העוגן נטש את הספינה והעוגן הוא עצמי
מוקף בים מוקף אצות גרושות
ודגי זברה וכרישי פטיש שיכורים
כשכל המעמק-ים מאמצ-ים
הם ביתי השני ואני רק גוש עופרת יצוקה
שכבר מזמן שכח את תפקודה ,
יעילותה המוקדית
במה בדיוק אתה מספר לי את היות עצמי
דבר
אמרה
נרטיב
ברירה
בחירה?
אנילאכלום
שאפילו הרווח נראה לי מועקה