בגיל 10, שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה, פגשה הילדה נינה מגדת עתידות צוענייה שניבאה לה כי תחייה עד גיל 93. בזכות זה האמינה נינה, גם בזמן התלאות הקשות ביותר, שתשרוד את השואה.
כשנינה ואמה הגיעו למחנה העבודה סקרז'יסקו קמינה בפולין, הן הועמדו במסדר שאותו סקר מפקד המחנה הקצין הנאצי ד"ר ארתור רוסט. אל הנאצי התלווה כלב מסוג דני ענק לבן עם כתמים שחורים (הארלקין). כשעבר הנאצי עם הכלב במסדר, עשתה נינה מה שידעה מילדות וקראה לכלב על ידי קולות ציקצוק. הכלב הענק עזב את בעליו ובא אל הנערה היהודיה הפצועה והיחפה שעמדה בשורה.
ד"ר רוסט, מופתע מהתנהגותה של נינה ומהתנהגותו של הכלב, ניגש אל נינה ואמר לה שמעכשיו שמה יהיה לילי. הכלב עמד לידה, היא ליטפה אותו והוא ליקק אותה חזרה. הנשים היהודיות אמרו לה שהיא משוגעת שהיא מלטפת כלב שחונך להתנפל על בני אדם.
נינה זינגר (לימים דינר) נולדה בשנת 1926 בוורשה. היא תמיד אהבה וגידלה כלבים. זיכרון הילדות הראשון שלה הוא מגיל שלוש, כשהיא יושבת על ספה והיא מאושרת כי לידה יושב כלב רועה גרמני. אפילו בגטו בוורשה, טרם נלקחה עם אמה למחנה, היא גידלה כלב.
נינה שהתה במחנה כשנה, הכלב כל הזמן חיפש אותה, ידע איפה היא עובדת ובא אליה לליטופים.
בשל הקשר בינה לבין הכלב, ד"ר רוסט נתן לנינה קצת מהאוכל של הכלב כתוספת מזון, וכיוון שהאוכל של הכלבים היה טוב בהרבה מהאוכל שניתן ליהודים, היא הצליחה לשרוד במחנה שנה שלמה. אימה של נינה לא שרדה ומתה מרעב במחנה. בתום השנה נינה שקלה 32 ק"ג, היתה נפוחה מרעב, ללא שיער וסבלה ממספר מחלות קשות.
באוגוסט 1944, עת התקרבו הרוסים למחנה, החליטו הגרמנים לשלוח את העובדים החלשים להריגה מיידית ואת היתר להעביר למקום אחר. נינה נשלחה למות. כשד"ר רוסט הגיע לבדוק אם יש מספיק אנשים שמיועדים להריגה, הוא לא הכיר את נינה, אבל הכלב זיהה אותה ונעמד לצידה עד שד"ר רוסט הגיע והוציא אותה מקבוצת הנידונים למוות והעביר אותה לצד של החיים: "לילי בואי, את הולכת לכאן".
בהמשך נשלחה נינה לבוכנוואלד ושם הצליחה לשרוד עד סוף המלחמה.
"נשארתי בחיים על ידי כלב, פשוט מאד, הוא הציל אותי" סיפרה נינה.
בשנת 1948 עלתה נינה ארצה וחזרה לגדל כלבים. אחרי שהכלב האחרון שלה קוקי נפטר היא קשרה עצמה לכלבים של בני משפחה ושכנים. "אי אפשר לחיות בלי כלב. לא צריך לפחד מכלבים, הם מרגישים מי אוהב אותם".
את הטקסט המרגש הזה כתבה תמי בר יוסף, שפגשה את נינה במסגרת המחקר שלה על כלבים ושואה, במסגרתו אספה עדויות על ילדים יהודים שניצלו בשואה בזכות כלבים של הנאצים.
בסוף המפגש, אמרה נינה לתמי, "חבל שאין כלבי דני ענק הארלקין בארץ". לדבריה היא לא ראתה כלב כזה מאז המלחמה. תמי ביררה והצליחה לאתר שתי כלבות מזן זה בארץ. בעלות הכלבים שהתרגשו מסיפורה של נינה, הביאו אותן למפגש יפה ומרגש עם נינה.
סיפורה של נינה פורסם בכתבה בעיתון "הארץ", והסופר שמואל דוד, שקרא את הכתבה והתרשם, כתב בהשראת סיפורה של נינה את ספר הנוער "להציל את יולה", שבמרכזו נער המגדל כלב ומתיידד עם שכנתו המבוגרת ניצולת השואה. הספר ראה אור בהוצאת 'רימונים'. בשנת 2021.
היום נתבשרנו בצער כי שורדת השואה נינה דינר, הלכה לעולמה בגיל 99.
יהי זכרה ברוך!
קרדיט לצילום: איתי בר-יוסף
באדיבות ספריית בית אריאלה
ראה גם תגובה
כשנינה ואמה הגיעו למחנה העבודה סקרז'יסקו קמינה בפולין, הן הועמדו במסדר שאותו סקר מפקד המחנה הקצין הנאצי ד"ר ארתור רוסט. אל הנאצי התלווה כלב מסוג דני ענק לבן עם כתמים שחורים (הארלקין). כשעבר הנאצי עם הכלב במסדר, עשתה נינה מה שידעה מילדות וקראה לכלב על ידי קולות ציקצוק. הכלב הענק עזב את בעליו ובא אל הנערה היהודיה הפצועה והיחפה שעמדה בשורה.
ד"ר רוסט, מופתע מהתנהגותה של נינה ומהתנהגותו של הכלב, ניגש אל נינה ואמר לה שמעכשיו שמה יהיה לילי. הכלב עמד לידה, היא ליטפה אותו והוא ליקק אותה חזרה. הנשים היהודיות אמרו לה שהיא משוגעת שהיא מלטפת כלב שחונך להתנפל על בני אדם.
נינה זינגר (לימים דינר) נולדה בשנת 1926 בוורשה. היא תמיד אהבה וגידלה כלבים. זיכרון הילדות הראשון שלה הוא מגיל שלוש, כשהיא יושבת על ספה והיא מאושרת כי לידה יושב כלב רועה גרמני. אפילו בגטו בוורשה, טרם נלקחה עם אמה למחנה, היא גידלה כלב.
נינה שהתה במחנה כשנה, הכלב כל הזמן חיפש אותה, ידע איפה היא עובדת ובא אליה לליטופים.
בשל הקשר בינה לבין הכלב, ד"ר רוסט נתן לנינה קצת מהאוכל של הכלב כתוספת מזון, וכיוון שהאוכל של הכלבים היה טוב בהרבה מהאוכל שניתן ליהודים, היא הצליחה לשרוד במחנה שנה שלמה. אימה של נינה לא שרדה ומתה מרעב במחנה. בתום השנה נינה שקלה 32 ק"ג, היתה נפוחה מרעב, ללא שיער וסבלה ממספר מחלות קשות.
באוגוסט 1944, עת התקרבו הרוסים למחנה, החליטו הגרמנים לשלוח את העובדים החלשים להריגה מיידית ואת היתר להעביר למקום אחר. נינה נשלחה למות. כשד"ר רוסט הגיע לבדוק אם יש מספיק אנשים שמיועדים להריגה, הוא לא הכיר את נינה, אבל הכלב זיהה אותה ונעמד לצידה עד שד"ר רוסט הגיע והוציא אותה מקבוצת הנידונים למוות והעביר אותה לצד של החיים: "לילי בואי, את הולכת לכאן".
בהמשך נשלחה נינה לבוכנוואלד ושם הצליחה לשרוד עד סוף המלחמה.
"נשארתי בחיים על ידי כלב, פשוט מאד, הוא הציל אותי" סיפרה נינה.
בשנת 1948 עלתה נינה ארצה וחזרה לגדל כלבים. אחרי שהכלב האחרון שלה קוקי נפטר היא קשרה עצמה לכלבים של בני משפחה ושכנים. "אי אפשר לחיות בלי כלב. לא צריך לפחד מכלבים, הם מרגישים מי אוהב אותם".
את הטקסט המרגש הזה כתבה תמי בר יוסף, שפגשה את נינה במסגרת המחקר שלה על כלבים ושואה, במסגרתו אספה עדויות על ילדים יהודים שניצלו בשואה בזכות כלבים של הנאצים.
בסוף המפגש, אמרה נינה לתמי, "חבל שאין כלבי דני ענק הארלקין בארץ". לדבריה היא לא ראתה כלב כזה מאז המלחמה. תמי ביררה והצליחה לאתר שתי כלבות מזן זה בארץ. בעלות הכלבים שהתרגשו מסיפורה של נינה, הביאו אותן למפגש יפה ומרגש עם נינה.
סיפורה של נינה פורסם בכתבה בעיתון "הארץ", והסופר שמואל דוד, שקרא את הכתבה והתרשם, כתב בהשראת סיפורה של נינה את ספר הנוער "להציל את יולה", שבמרכזו נער המגדל כלב ומתיידד עם שכנתו המבוגרת ניצולת השואה. הספר ראה אור בהוצאת 'רימונים'. בשנת 2021.
היום נתבשרנו בצער כי שורדת השואה נינה דינר, הלכה לעולמה בגיל 99.
יהי זכרה ברוך!
קרדיט לצילום: איתי בר-יוסף
באדיבות ספריית בית אריאלה
ראה גם תגובה
