בוקר אחד, לקראת סוף מלחמת לבנון ה-1, צלצל הטלפון בביתה של אסתר שטרייט וורצל.
על הקו הייתה אישה בשם נורית גיא שביקשה לדבר עם הסופרת, ואמרה:
"יש לי בקשה אלייך, את תוכלי כמובן לסרב לי ולומר לא, אבל לפני כן, אנא, הקשיבי לי.
אני איבדתי את בני, הוא נפל בלבנון. הבן שלי איננו, ואני לא רוצה שזכרו ימות.
אני לא רוצה שחייו ייתמו.
המועצה של המושב שלנו הוציאה חוברת לזכר שלושת נופליה, ומה שכתוב שם לא אומר לי כלום. ניסיתי בעצמי להוציא חוברת כנהוג, אבל כך נעשה לי ברור, שלא רק שאני לא מחיה את זכר הבן, אלא אני חונטת אותו."
"ומה הבקשה שלך ממני?" שאלה הסופרת
"בזה הרגע סיימתי לקרוא את הספר 'אורי', ופתאום עלה על דעתי: אני אפנה לאסתר כדי שתכתוב על שחר ספר, רומן לבני הנעורים, כפי שכתבה על אורי, ואז שחר ימשיך לחיות בין דפי הספר, וכל נער ונערה שיקראו עליו יחושו אותו."
"אורי הוא דמות בדיונית", השיבה לה אסתר, "אני המצאתי אותו. עוד אף פעם לא כתבתי על אדם אמיתי. אני הלא לא הכרתי את שחר וייתכן שתצא לי דמות שונה לחלוטין משחר האמיתי"
"אין דבר. העיקר שתכתבי"
שחר גיא, בנה של נורית, היה מפקד מחלקת טנקים, הוא נפל ביום השני של מלחמת לבנון, כשחש לעזרת כוח צנחנים ושריון, בן 21 שנים היה במותו.
24 שעות חלפו מהרגע שקיבלה נורית גיא את ההודעה המרה על נפילת בנה שחר, ושוב נשמעה דפיקה בדלת – צבי וולף, הבן שאימצה לחיק המשפחה כשהגיע כמתנדב לארץ ולמושב, נפל גם הוא.
באוטוביוגרפיה הספרותית שלה - "מאורי עד אדי: קורות ספרי", מספרת הסופרת, על הקושי בתהליך כתיבת הרומן 'שחר':
"קשה מאוד לכתוב ספר על אדם צעיר שנהרג במלחמה ולפתע פתאום חייו היפים, המלאים, שצפנו לו עתיד, נקטעו ותמו בטרם הספיק לטעום מהם ולו במעט. בייחוד קשה, כשתוך כדי העבודה על הדמות, היא הופכת למשהו חי ונושם ואהוב. כן, במהלך הכתיבה אהבתי יותר ויותר את שחר. ומשהו בתוכי התמרד נגד מותו."
"כשכתבתי את 'אורי' גם כן היה לי רגע קשה. הרגע שבו הוא עובר עם השיירה בשער הגיא בדרכו לירושלים, כשהוא יושב בטנדר פתוח. בסיטואציה זו ממש התבקש "להרוג" את אורי.
כל כך הרבה נערים נהרגו במקום הזה, שהפך למלכודת מוות.
אבל אני, כאמור, לא הייתי מסוגלת להמית את אורי, והעדפתי לסיים את הספר בסוף פתוח.
אבל מה שיכולתי לעשות ב'אורי', שכאמור דמותו דמיונית-בדיונית, לא יכולתי לעשות בשחר, שחי במציאות ונהרג בלבנון. לכן הייתי חייבת לסיים את סיפור חייו הקצרים במותו.
כיוון שאהבתיו, תיארתי לעצמי שגם קוראי יאהבו אותו ויזדהו עמו. חשבתי: אם הם יאהבו אותו כמוני, הלא לבם לא יוכל לשאת את צער מותו, לכן – כדי לקדם את פני הרעה, כדי להקל על היגון ועל האבל – העברתי את הפרק האחרון לתחילתו של הספר.
אמרתי לעצמי: אם הקוראים יקראו על מותו של שחר לפני שיכירו אותו, המכה שתנחת עליהם, תהיה רכה יותר.
מתברר שטעיתי. לא הקלתי על קוראי. להיפך: מבחינות מסוימות הקשיתי עליהם, כפי שאמרה לי נערה באחד המפגשים:
"לנו הרבה יותר קשה מאשר לשחר, כי כששחר עבר חוויות משמחות, הוא שמח. וכשהוא היה מאושר, אושרו היה מלא, בלי צל הבלהות, שרודף אותנו הקוראים מתחילת הספר, מפני שמלכתחילה אנו יודעים שמותו הולך וקרב."
הרומן 'שחר', הפך לאחד מספריה האהובים ביותר של אסתר שטרייט וורצל, והחיה את זכרו של שחר הבן, כפי שחלמה אמו.
כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, במסגרת פרויקט ההנצחה "יצירת חיי", נפגש הזמר דני רובס, עם האם השכולה, נורית גיא, וכתב בהשראת סיפורה וסיפור בניה, את השיר '24 שעות':
עשרים וארבע שעות / דני רובס
עשרים וארבע שעות
זה הזמן שצריך כדור הארץ
כדי לסיים להסתובב על צירו
עשרים וארבע שעות
מהרגע בו יום חדש האיר בקרניו
ועד שכיבה את אורו
זה הזמן שבין הבשורה הקשה
לזו הקשה לא פחות
זה הזמן בין הרגע בו שחר נפל
וזה בו צבי לא הצליח לשרוד
עשרים וארבע שעות...
עשרים וארבע שעות
את רואה את פניו המחייכות כתינוק
את מה שלא יוכל להיות
עשרים וארבע שעות
ואת זה שחיבקת אל חיק המשפחה
כמה קצת הם הספיקו לחיות
לא יראו על פניך יגון
בחרת לקום, לא להרפות
גשר על התהום שנעלת בתוכך
והן רכות השעות, וקשות
עשרים וארבע שעות
עשרים וארבע שעות
יממה שם בקיץ בשבילי לבנון
ביום מאובק וקרבי
עשרים וארבע שעות
מהרגע שבו שמעת ששחר נפל
ועד שסיפרו לך על צבי
ומהבור הזה צריך לקום, לעמוד
וליפול ולברוא בתוכך מבצרים וחומות
כמה קרוב לאיוב יכולות להיות
עשרים וארבע שעות.
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך המקורות הבאים:
-מאורי עד אדי: קורות ספרי/ אסתר שטרייט וורצל, הוצאת עמיחי, 2000.
-במותם נפרדו - "בחרת לקום, לא להרפות": דני רובס שר לאם השכולה"/ פרוייקט יצירת חיי, וויינט, 2017
באדיבות ספריית בית אריאלה
על הקו הייתה אישה בשם נורית גיא שביקשה לדבר עם הסופרת, ואמרה:
"יש לי בקשה אלייך, את תוכלי כמובן לסרב לי ולומר לא, אבל לפני כן, אנא, הקשיבי לי.
אני איבדתי את בני, הוא נפל בלבנון. הבן שלי איננו, ואני לא רוצה שזכרו ימות.
אני לא רוצה שחייו ייתמו.
המועצה של המושב שלנו הוציאה חוברת לזכר שלושת נופליה, ומה שכתוב שם לא אומר לי כלום. ניסיתי בעצמי להוציא חוברת כנהוג, אבל כך נעשה לי ברור, שלא רק שאני לא מחיה את זכר הבן, אלא אני חונטת אותו."
"ומה הבקשה שלך ממני?" שאלה הסופרת
"בזה הרגע סיימתי לקרוא את הספר 'אורי', ופתאום עלה על דעתי: אני אפנה לאסתר כדי שתכתוב על שחר ספר, רומן לבני הנעורים, כפי שכתבה על אורי, ואז שחר ימשיך לחיות בין דפי הספר, וכל נער ונערה שיקראו עליו יחושו אותו."
"אורי הוא דמות בדיונית", השיבה לה אסתר, "אני המצאתי אותו. עוד אף פעם לא כתבתי על אדם אמיתי. אני הלא לא הכרתי את שחר וייתכן שתצא לי דמות שונה לחלוטין משחר האמיתי"
"אין דבר. העיקר שתכתבי"
שחר גיא, בנה של נורית, היה מפקד מחלקת טנקים, הוא נפל ביום השני של מלחמת לבנון, כשחש לעזרת כוח צנחנים ושריון, בן 21 שנים היה במותו.
24 שעות חלפו מהרגע שקיבלה נורית גיא את ההודעה המרה על נפילת בנה שחר, ושוב נשמעה דפיקה בדלת – צבי וולף, הבן שאימצה לחיק המשפחה כשהגיע כמתנדב לארץ ולמושב, נפל גם הוא.
באוטוביוגרפיה הספרותית שלה - "מאורי עד אדי: קורות ספרי", מספרת הסופרת, על הקושי בתהליך כתיבת הרומן 'שחר':
"קשה מאוד לכתוב ספר על אדם צעיר שנהרג במלחמה ולפתע פתאום חייו היפים, המלאים, שצפנו לו עתיד, נקטעו ותמו בטרם הספיק לטעום מהם ולו במעט. בייחוד קשה, כשתוך כדי העבודה על הדמות, היא הופכת למשהו חי ונושם ואהוב. כן, במהלך הכתיבה אהבתי יותר ויותר את שחר. ומשהו בתוכי התמרד נגד מותו."
"כשכתבתי את 'אורי' גם כן היה לי רגע קשה. הרגע שבו הוא עובר עם השיירה בשער הגיא בדרכו לירושלים, כשהוא יושב בטנדר פתוח. בסיטואציה זו ממש התבקש "להרוג" את אורי.
כל כך הרבה נערים נהרגו במקום הזה, שהפך למלכודת מוות.
אבל אני, כאמור, לא הייתי מסוגלת להמית את אורי, והעדפתי לסיים את הספר בסוף פתוח.
אבל מה שיכולתי לעשות ב'אורי', שכאמור דמותו דמיונית-בדיונית, לא יכולתי לעשות בשחר, שחי במציאות ונהרג בלבנון. לכן הייתי חייבת לסיים את סיפור חייו הקצרים במותו.
כיוון שאהבתיו, תיארתי לעצמי שגם קוראי יאהבו אותו ויזדהו עמו. חשבתי: אם הם יאהבו אותו כמוני, הלא לבם לא יוכל לשאת את צער מותו, לכן – כדי לקדם את פני הרעה, כדי להקל על היגון ועל האבל – העברתי את הפרק האחרון לתחילתו של הספר.
אמרתי לעצמי: אם הקוראים יקראו על מותו של שחר לפני שיכירו אותו, המכה שתנחת עליהם, תהיה רכה יותר.
מתברר שטעיתי. לא הקלתי על קוראי. להיפך: מבחינות מסוימות הקשיתי עליהם, כפי שאמרה לי נערה באחד המפגשים:
"לנו הרבה יותר קשה מאשר לשחר, כי כששחר עבר חוויות משמחות, הוא שמח. וכשהוא היה מאושר, אושרו היה מלא, בלי צל הבלהות, שרודף אותנו הקוראים מתחילת הספר, מפני שמלכתחילה אנו יודעים שמותו הולך וקרב."
הרומן 'שחר', הפך לאחד מספריה האהובים ביותר של אסתר שטרייט וורצל, והחיה את זכרו של שחר הבן, כפי שחלמה אמו.
כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, במסגרת פרויקט ההנצחה "יצירת חיי", נפגש הזמר דני רובס, עם האם השכולה, נורית גיא, וכתב בהשראת סיפורה וסיפור בניה, את השיר '24 שעות':
עשרים וארבע שעות / דני רובס
עשרים וארבע שעות
זה הזמן שצריך כדור הארץ
כדי לסיים להסתובב על צירו
עשרים וארבע שעות
מהרגע בו יום חדש האיר בקרניו
ועד שכיבה את אורו
זה הזמן שבין הבשורה הקשה
לזו הקשה לא פחות
זה הזמן בין הרגע בו שחר נפל
וזה בו צבי לא הצליח לשרוד
עשרים וארבע שעות...
עשרים וארבע שעות
את רואה את פניו המחייכות כתינוק
את מה שלא יוכל להיות
עשרים וארבע שעות
ואת זה שחיבקת אל חיק המשפחה
כמה קצת הם הספיקו לחיות
לא יראו על פניך יגון
בחרת לקום, לא להרפות
גשר על התהום שנעלת בתוכך
והן רכות השעות, וקשות
עשרים וארבע שעות
עשרים וארבע שעות
יממה שם בקיץ בשבילי לבנון
ביום מאובק וקרבי
עשרים וארבע שעות
מהרגע שבו שמעת ששחר נפל
ועד שסיפרו לך על צבי
ומהבור הזה צריך לקום, לעמוד
וליפול ולברוא בתוכך מבצרים וחומות
כמה קרוב לאיוב יכולות להיות
עשרים וארבע שעות.
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך המקורות הבאים:
-מאורי עד אדי: קורות ספרי/ אסתר שטרייט וורצל, הוצאת עמיחי, 2000.
-במותם נפרדו - "בחרת לקום, לא להרפות": דני רובס שר לאם השכולה"/ פרוייקט יצירת חיי, וויינט, 2017
באדיבות ספריית בית אריאלה