מרגישה תקועה במקום

[rrr66]

מרגישה תקועה במקום

לא כתבתי כאן מאז המפגש אבל אני קוראת כל יום את מה שאתם כותבים. אני מרגישה קצת תקועה... מאז מת בעלי (חודש וקצת), לא הייתי רגע לבד, תמיד אני עם הילדים או שאנשים אחרים (בעיקר משפחה)איתי. במשך היום אני משדרת שהנה המשכתי הלאה, אני חזקה אבל בלילה כשאני נכנסת למיטה אני בוכה. אני מאוד רוצה ללכת לבית העלמין , לעמוד מול הקבר, לדבר איתו או אל האוויר, אבל מפחדת. אולי נוח לי ההדחקה הזאת של האמת, אולי נוח לי להאמין שאם לא אלך לבית העלמין יצוץ לו פתאום בעלי כאן לידי. .

 

[galili75]

לי זה עזר

היי, גם אני כמוך מוקפת ומשרה אווירה של הכל בסדר אבל בלילות - רק מחכה שהבוקר יגיע אזרתי אומץ ואחרי השלושים התחלתי ללכת לבית העלמין פעם בשבוע זה מחזיר אותי למציאות שהוא כבר לא יחזור ועכשיו צריך להשקיע בחיים

 

[נסיכת הכוכב]

קודם כל תמשיכי לכתוב

כי שאת כותבת פה זה כאילו לשלוח לו מכתבים בדמיון , זה לפרוק את מה שמציק לך , זה עדיף מאשר לבכות לבד , כי כאן יבינו אותך ויתמיכו בך אם אפשר תוכלי לדברא איתו בלי ללכת לבית העלמין , מתחת לאבן נותר הגוף אבל הנשמה מצויה בשמים ומקשיבה לך , תעצמי עיניים ותדברי אליו הוא ישמע אותך , אבל קחי בחשבון שהוא לא יוכל לענות לך האמונה היהודית טוענת שבשנה הראשונה לא הולכים לקבר כי נותנים למנוח לעלות השמימה אם נבכה הוא ימשך לארץ אלינו , לכן מותר לבכות רק בשבעה , ואז להתחבר לחיים הלאה בנינו הדמעות הם העצב שלך והגעגוע שלך אליו , אבל את יודעת שבשביל להיות חזקה העצב לא עוזר תחשבי על דברים שרציתם לעתיד ותחשבי איך את עושה שהם יתקיימו , כמו צוואה לא כתובה זה יתן לך סיבה לרצות את העתיד עבורך ועבסוטר הילדים , להמשיך את המשאלות שלכם עבור הילדים

 

[spirl2]

לבד..

לפעמים, דווקא כשנמצאים ליד הרבה אנשים, מרגישים הכי לבד. אני חושבת שאולי כדאי שתחשבי עם עצמך מה טוב לך, ואם יותר קל לך להיות קצת לבד אז תרשי לעצמך. אני,, בניגוד להרבה אחרים(ואולי מפאץ מקצועי) לא חשבת שבכי הוא חולשה או שבירה. זהו פורקן אמיתי וחשוב. אני נמצאת די לבד, גם מפאת שלא הספקנו להביא ילדים(אבל עוד יהיו, היינו חכמים והקפאנו) וגם כי משפחתי מסתכמת באימי ואביו. אני חושבת שאם נאזן ביןם הלבד התמידי שלי לביחד שאת מתארת נקבל משוואה אולי יותר נכונה ליכולת שלנו גם להיות מנוקפים אך גם לנשום קצת אוויר לבד בלי הגנות ומגננות. לגבי חוסר היכולת של ךללכת לבית העלמין - גם אני מרגישה שזה משהו שמאד קשה לי. אני אמנם עוד לא עברתי את ה"30" אז בעיקרון אסור לי כרגע אבל ממש קשה לי התחושה שהוא קבור שם מתחת לאדמה ולא סתם הלך לטייל ויחזור עוד מעט.. אולי תתחילי בלדבר איתו בכותלי הבית, המקלחת.. וכשתרגישי יותר בנוח תוכלי ללכת לשם. ואולי בפעמים הראשונות לשם תרצי לקחת מישהו איתך שיהיה שם לידך ולו במרחק מה כדי שתוכלי "לשוחח" בקול רם, להיות עימו לבד אך לא להרגיש לגמרי לבד. חיבוק גדוןל

 

[תמר האחת והמיוחדת]

תקיעות ...

זה טבעי שתרגשי תקיעות ....עולמך השתנה, שינוי גדול, ולוקח זמן עד שמעקלים ויוצאים לחיים חדשים . החזרה לשגרה ,לעבודה, חוגים,לימודים עוזרת בכך . אצלינו אסור להרבות בביקורים בבית העלמין בשנה הראשונה אז השאלה לא עלתה על הפרק .אבל נהלתי יומן שבו כתבתי לו מכתבים, בעיקר כעסים עליו שהשאיר אותי לבד עם שלושת הילדים שזקוקים לו, לאחר זמן מה שרפתי את היומן, מאין טקס פרדה. יותר משנה הרחתי את ריחו בבית. כשעלתי במדרגות נשפתי את הקפה הריחני שרק הוא שתה. חכתי לפתחת הדלת ושהוא יכנס וסרקסטיות האופינית רק לו יואמר "עבדתי עליכם ,אני פה!" מרום שש שנות ה"ותיק" בסטטוס""הנחשק" אני יכולה לספר לך שהחיים חזקים! צרכי הילדים,שהם היום הטייגר שלך, ילמדו אותך לחיות אחרת, לבד, יחד עם זאת יש תקופות של עליות וירדות. אבל היום אני מודעת לזה שיש לזה התחלה ובסוף והתדירות עם השנים יורדת. וכן,יש חיים אחרי האלמנות, ובסך הכל היום יכולה להגיד החיים יפים, העולם מחייך אלי. וזכרו חרוט בליבי .לעולם ישאר בעלי האהוב.ובזוגיות החדשה יש לו ולמשפחתו חלק.

 

[hani31]

תקיעות-כוח לעתיד

היי לררר ,, תקיעות היא מן סוג של עיבוד האובדן והבכי הוא הפורקן . אל תתביישי כולנו בוכות בעיקר בלילות . וקמות בבוקר "כאילו" חדשות כשאני פוקחת עיניים בבוקר אני ישר מרגישה את סטירת הלחי ומבינה שזו מציאות מרה שטופחת על פני . אני ממליצה לא לכעוס על חברים ומשפחה שחובקים אותך תעריכיי את כוונתם אולם אל תתביישי לומר להם שאת זקוקה גם לשקט וללבד שלך. ובעתיד תנסי למצוא גם עיסוקים כייפים שיעשירו אותך חזקי ואמצי , פה את לא לבד חני .