מרגישה שזה מיותר

  • פותח הנושא ל3
  • פורסם בתאריך

ל3

New member
מרגישה שזה מיותר

התור ליחידה להפרעות אכילה מתקרב בצעדי ענק וככל שהוא מתקרב אני מרגישה שהוא כל כך מיותר ואני באמת לא חושבת שאני מרגישה כך בכדי לתרץ לעצמי שאני לא צריכה את זה אלה אני באמת אבל באמת חושבת שהוא מיותר. אני עדיין מתעוררת כל בוקר ותוך כדי שהולכת לחדר של הפשוש כבר חושבת על מה אני יאכל או יותר לא אוכל היום אבל בסופו של יום מוצאת שאכלתי ולעיתים הרבה מעבר למה שהרשתי לעצמי בתקופה האחרונה. ויש פעמים שזה מרגיש לי נורא כאילו רצחתי מישהו ואני הבנאדם הכי עלוב עלי אדמות, ויש פעמים שאני אוכלת ולא כל כך איכפת לי שאכלתי הרבה אבל אז באה המחשבה שמחר אצמצם למינימום ושוב אני לא מצליחה. אז אם אני לא מצמצמת ואני אוכלת ואפילו לעיתים לא מענה את עצמי על כך אז אולי אני בכלל לא צריכה את התור הזה למרפאת אכילה? אולי בכלל אין לי הפרעת אכילה וסתם הכנסתי לעצמי את זה לראש? לא יודעת אני כותבת מבולבל ולא בטוחה אם אתן מבינות את כוונתי בכלל אבל אני בעצמי כל כך מבולבלת. מרגישה שאם אלך לשם סתם אבזבז את זמנם ואת זמני, בטח יצחקו עלי כי אני בכלל במשקל תקין ומה אני רוצה מהם בכלל? בא לי לבטל את התור, כל כך בא לי ולחלק מאוד קטן ממני כרגע גם לא בא אבל למה? אני בכלל עם הפרעה? מה אני בכלל?
סליחה על החפירה שאחרי שכתבתי אותה נראת לי שטותית ילדותית ומיותרת
שלחתי
 

ל3

New member
לא יודעת

אולי ללכת לדיאטנית רגילה שתסדר לה תפריט? הבעיה שלא נראה לי שאצליח לעמוד בתפריט מסודר והרי זה גם מה שידרשו ממני ביחידה אז חלק גדול ממני לא רוצה ללכת מהידיעה שמראש אני במילא אכשל או יותר נכון אכשיל את עצמי אז למה לבזבז זמן? יש לי רגעים שנשבעת שממש מרגישה כאילו סתם הכנתסי לעצמי לראש שיש לי הפרעת אכילה ואם כבר הכנסתי לעצמי לראש אז למה לא להתנהג כמו מישהי שיש לה הפרעה. מרגישה כך בעיקר כי יש ימים שאני "בסדר" ואז כאילו מתפללת שההפרעה תחזור ומתאמצת לשמר אותה. אוףףףףף שוב אני לא ברורה ומרגישה שהכל נכתב בבלאגן אחד גדול כי אני בכאוס אחד גדול. לא יודעת אם בכלל שייכת לפה, אם בכלל ראויה להיות פה ומתאמצת מספיק כדי לשמר את מעמדי פה ( המשפט האחרון נכתב בציניות אבל מתוך כאב רב)
 
הייתי עונה לך על זה

אבל היות שכינו אותי כאן "צבועה" אולי עדיף שלא אשיא לך עצות.
שאלתי את השאלה בעיקר כדי שתוכלי לענות לעצמך ולפתוח לך כיוון חדש למחשבה, מקווה שעזרתי ולו במעט
.
 
אין לי מושג במה מדובר -

(לא הייתי כאן מספיק? או אולי, הפסקתי להכנס לדיונים שמזכירים לי את הגן בו אני עובדת?) - אבל אור, בחייך. אני מכבדת אותך מאד ולא מעריכה בכלל את ההערות הכביכול תמימות האלה שאת שוזרת כדי - אוי, תגידי את בשביל מה: להיות זאת שאומרת את המילה האחרונה? לעקוץ? להעלב ברבים? או אולי סתם להפוך את הפורום למקום נעים יותר? (זה, בעצם, לא). אין לי שום בקשות ממך, טענות או מענות. אולי זאת בעיקר תקווה: הלוואי הלוואי שתפסיקי. זה מקום ציבורי, מי שמשתתף בדיון במקום שכזה צריך לצאת מנקודת הנחה שהוא ישמע גם דברים שלא נעים לו לשמוע וכל עוד זה במגבלות התקנון והאנושיות הבסיסית זה בסדר. הי, אפילו לומדים מזה. ואגב, ביקורת פנים אל פנים בניקים מוכרים היא הרבה יותר מכבדת מעקיצות בדיונים של אחרות.
 
איפה ראית שכתבתי בניק לא מוכר?

זה לא ממנהגי. וגם לי יש בקשה: שתפסיקי לתקוף אותי על אחת כמה וכמה אם אין לך מושג במה מדובר. לא פניתי אלייך, זה לא השרשור שלך, ולכן התערבותך מיותרת בעליל. גם ככה אני לא כותבת פה כבר בשביל עצמי כבר מזמן אז את מפציעה כדי לתקוף אותי ועוד לרמוז לי שאני כותבת בשמות אחרים? לי אין צורך להתחבא מאחורי שמות אחרים כי אין לי במה להתבייש. חפשי מאחורי ארגז החול, ליד הנדנדות, בבקשה.
 
אשמח לגלות איפה

כתבתי או רמזתי שיש לך ניק לא מוכר או צורך להתחבא מאחורי שמות אחרים. רק אמרתי שביקורת בפורום פתוח (שלא לומר, בפורום הזה) היא לגיטימית (שלא לומר, מלמדת) כל עוד היא כתובה לפי התקנון ובניקים מוכרים. אשמח גם למצוא את הקשר בין זה שאת לא כותבת פה על עצמך לבין זה שאני "תוקפת" אותך; לא היתה לי שום בעיה עם מה שכתבת על עצמך. הי, אפילו קראתי מילה במילה. ההודעה שלי נכתבה רק לגבי הספק עקיצה ספק העלבות רפטטיבית שהיא - אגב - כן אחת מהסיבות שאני כותבת כאן פחות, ולכן אני לא מרגישה מתערבת או מיותרת. זה לא גנון ולא מקום בו צריך לצאת מגדרנו כדי להגיב לכל אחת בדיוק כמו שהיא היתה רוצה באותו הרגע. אם היו מגיבים לכל אחת כמו שהיא היתה רוצה, אפשר היה לסכם את זה ב"תהני מהפרעת האכילה שלך,
". אני אישית טולטלתי כאן לא פעם. החלטתי ללמוד ולא להעלב. כן, גם כששלחתי מישהי אחרת להסתכל על עצמה ובתגובה ענו לי משהו כמו מי שם אותך להגיד את זה (היינו, צביעות). את יכולה לקרוא את זה ולשלוח אותי לחפש עוד אינספור דברים, איפה שתרצי, רק בבקשה: תנסי להקשיב.
 

jellybelly1

New member
לילה טוב

גם אני מבולבלת ועייפה... מקווה שאצליח להתנסח
אני חושבת שאת צריכה להניח לעצמך בשאלה אם את ראויה לכותרת של מופרעת אכילה או לא. זה גם מענה אותך וגם מוביל אותך לכיוונים לא טובים. להיות חלק מהפורום ולכתוב בו את ראויה בלי ספק. מה שאת צריכה להתרכז בו זאת ההרגשה שלך ולחשוב איך את משפרת אותה - מה הכלי הכי יעיל עבורך לעשות זאת. יכול מאוד להיות שטיפול ביחידה להפרעות אכילה יכניס אותך לאותו לופ של צורך להצדיק את מקומך שם ויקשה עלייך להחלים ויכול להיות שתקבלי שם את האישור שאת צריכה ומשם תוכלי סופסוף להתקדם הלאה לעבר החלמה.
ברור שאת סובלת. ברור שאת לא אוכלת לפי הצורך של הגוף או לשם הנאה בלי לייסר את עצמך בהמון רגשות אשם. וירדת למשקל שהוא לא המשקל שהגוף שלך התאזן עליו כל השנים. מחקרים מצאו שלא משנה אם מדד מסת הגוף שלך הוא בטווח התקין או אפילו גבוה מדי אם אתה לא במשקל שאתה אמור להיות מכוון אליו גנטית המוח שלך יגיב לכמות הקלוריות שאתה מקבל כמו לתפריט של הרעבה. הגוף שלך פשוט דורש את מה שהוא סבור שהוא זקוק לו כדי לשרוד. אז אל תאשימי את עצמך בחוסר הצלחה להיות אנורקסית למופת.
 

ל3

New member
כתבת כל כך ברור

שכאילו זה נרשם תחת ידיי. זה בדיוק העניין שמצד אחד אני נורא מפחדת שללכת לשם רק ישאב אותי יותר פנימה בהפרעה ומצד שני כאילו מתה כבר ללכת לשם כדי שזה יקרה, כדי שאשאב יותר ויותר ואולי אפילו אצליח לקלוט ולאסוף "טיפים" מהסביבה שם איך להצליח יותר. אני יודעת שזה מטורף ומחשבה חולנית ומעוותת אבל היא מופיעה די הרבה פעמים ואני לא יכולה למנוע אותה. כאילו שללכת לשם בשביל להבריא ולקבל עצות איך לצאת מהמחלה זה בכלל לא אופצייה בשבילי אז למה בכלל ללכת?
לא יודעת אם יצאתי מובן.
 

קולדון

New member
כמעט כל מופרעת אכילה מרגישה ככה (ט)

גם הקיצוניות ביותר. (במיוחד כשמגיע הרגע להתחיל להתמיד מול תפריט...)

זה חלק מהעניין אולי את לא מספיק חולה? לא מספיק סובלת?
בנאדם בריא מהבחינות האלו, לא יפריע לו לדאוג לעצמו קצת יותר, גם אם זה יתברר כטרחני ומיותר בדיעבד.
הוא לא יחכה להגיע לקצה כדי לקבל אישור ולגיטימציה לטפל בעצמו.

אם חלילה היית מרגישה גוש חשוד בחזה, לא היית הולכת לבדוק?
היית מעדיפה לחכות ולראות לאן הוא יתפתח וגם אז היית נשארת עם הספקות? לא נראה לי.

זה חלק מהחולי, לא לאפשר לעצמך חיים יותר טובים. אולי את מרגישה שלא מגיע לך לחיות כמו בנאדם. שזה אומר, לאכול בצורה שפוייה, לא לצמצם ולשגע את הגוף (למה לעשות את זה לעצמך?)

ותתפלאי, יש הבדל עצום בין דיאטנית מומחית להפרעות אכילה, וכזו רגילה. ואולי זה יכול לעזור לך להעז לקחת את החיים שלך בידיים ולטפל בעצמך..
 

ל3

New member
רק שמרגישה

שאני נאבקת בלהשאיר את המחלה חייה ובועטת ואין בי אפילו לא טיפה קטנה אחת של רצון לצאת מזה אז למה בכלל לנסוע? מרגישה מיותר לבזבז לכולם את הזמן ואז לנפץ ליקירים שלי את האשלייה בפנים. מיותרת זה מה שאני
 

levshavur

New member
ל3

שלום לך
את לא צריכה להיות "ראויה" להיות פה. זה המקום שלך כמו של אחרות. לחיות עם הפרעת אכילה זה לא פרס ולא אושר גדול, זה סבל. כשתביני שזה הורס לך את החיים אז גם תירצי לסיים את ההרס הזה. גם אני לא אהבתי את התפריט והיה לי קשה איתו, אבל עשיתי, התמדתי בעקשנות, וגם כשלא עמדתי בו הדיאטנית עודדה אותי וחזרתי למסלול. הייתי עקשנית והעקשנות הזאת השתלמה לי.
אם את מראש מכינה את עצמך שתיכשלי אז זה מה שייקרה. האם את באמת רואה את עצמך חיה כל החיים עם הפרעת אכילה? מה זה נותן לך? על איזה צורך זה עונה? מה את משיגה מזה שאת ממשיכה לקיים את המצב הזה?
כשאני אפשרתי לעצמי להסתכל לעומק ולהבין את התהליכים שהביאו להפרעה ומה בעצם שידרתי על ידיי זה, יכולתי להתחיל את תהליך ההחלמה, כי הבנתי שאני יכולה להשיג את מה שאני רוצה להשיג בחיים בדרך אחרת, יכולתי לקחת כוחות בשביל להתחיל את התהליך לצאת מיזה.
אם באמת רק "הכנסת לעצמך" שיש לך הפרעת אכילה אז לא צריכה להיות לך שום בעיה לקום מחר בבוקר ולאכול רגיל ונורמלי ובלי להסתבך עם זה ריגשית...
אבל את צריכה להודות בזה שיש בעיה, ושצריך לטפל בזה גם אם לא נעים לך וגם אם זה אומר לעמוד בתפריט. זה מה שיש לעשות וזהו - ישר כמו סרגל. אין ימינה או שמאלה, אין קיצורי דרך...
תעדכני מה קורה איתך
לבשה.
 

ל3

New member
ללב

קשה לי לענות על השאלות שלך כי לכאורה ההפרעה הגיע משום מקום כך באמצע שנות ה 30 שלי כשאני כבר נשואה ובדרך לאמץ ילד. הכל בסדר הכל שח ומאושר אבל כנראה שלא ומעולם לא היה כך. לא הייתי ילדה מאושרת ,סחבתי על עצמי הרבה מטענים אך מעולם לא הרגשתי צורך לדוש בהם ולפתוח אותם אז אולי ההפרעה מספקת לי את המקום להמשיך לברוח מלעשות זאת ויש עוד אלף סיבות בערך ללמה אני לא רוצה לשחרר אותה אבל הכי גרוע זה העובדה שאני לא רוצה לשחרר אותה למרות כל הסבל שאני מבינה שהיא גורמת לי אז יש לי בכלל תקנה?
 

TinaBa

New member
את מתארת

פה ובהודעות רבות אחרות את האמביוולנטיות הכל כך מוכרת שמתלווה להפרעה.
השיח (אם לא לומר המלחמה) בין הקול הבריא לקול החולה הוא חלק בלתי נפרד מהחבילה. בטוחה שכל הכותבות פה מכירות אותו מקרוב קרוב.
תראי, התאריך של האינטק יגיע מתישהו. ואחד הקולות ייקח פיקוד לכמה רגעים ויכריע אם תלכי לשם או לא. עכשיו המטרה היא לחזק את הקול הבריא ככה שהוא יהיה מסוגל להביא אותך לשם....
מה יכול לעזור לך?
במה את יכולה להאחז?
 

ל3

New member
טינה יקרה

תודה על תגובתך. מה שעוזר לי כרגע לשרוד הוא הכוח שיש בי כנראה כי במצב פיזי כמו שלי לעיתים מישהו אחר כבר היה מתרסק. גם הפיצי שלי עוזר לי יש רגעים שנשבעת לך שאני מסתכלת עליו ועד כמה הוא קשור אלי ובוכה לעצמי בלב למה אני עושה את זה. יש לי ילד מדהים שצריך אמא בריאה ומתפקדת. ואז, לשבריר שנייה אני מבטיחה לעצמי להפסיק עם זה ללכת ולאכול כמו נורמאלית בלי לחשב, בלי לקצץ למחרת פשוט לאכול אבל משהו בשבריר השנייה הזה בין ההחלטה לרגע בו אני הולכת למטבח משתבש כאילו איזה שטן שולט בי ואז כל הקולות הבריאים האלה וההבטחות נעלמים ואני שוב אוכלת משהו קטן חסר תועלת ולא מכיל כלום רק כדי להגיד לעצמי שאכלתי ולסתום את הבטן המקרקרת. אני כאילו נורא רוצה להבריא אבל רק כאילו כי לא מצליחה לעשות אפילו חצי צעד לקראת זה. אני גם לא רוצה לתלות את ההחלמה שלי בילד זה לא פייר כלפיו לצפות ממנו ש"יציל אותי" הוא לא צריך אחריות שכזו ותפקיד שכזה אני צריכה ליות שם בשבילו לא הוא בשבילי. קשה לי נורא שאני לא מצליחה להרים את עצמי בשבילו וזה אוכל אותי אבל אני לא מצליחה, אני לא מצליחה
 

TinaBa

New member
אני מאוד יכולה להבין

איך ילד יכול להיות סיבה לרצות להחלים, ומאוד יכולה להבין איך הסיבה הזאת מתפוררת לאיטה בדרך למטבח, ובוודאי שלא צולחת את מחסום המקרר.
אני מכירה מקרוב את רגשות האשמה וההלקאה העצמית סביב זה. משפטים כמו-
למה אני לא מצליחה לאכול נורמלי- אפילו לא בשבילו?
מסכן שהוא נאלץ לחיות איתי.
זה לא בסדר שאני תולה בו את ההחלמה שלי...

כל אלו משפטים שלא מקדמים אותנו למקום טוב. להיפך- הם מוסיפים לסבל.
מה אם להגיד-
יש לי ילד מדהים שאני רוצה להיות בשבילו. להיות כולי בשבילו. בלי סרטים בלופ על אוכל ומשקל שלא מאפשרים שום דבר אחר.
וכרגע קשה לי.
וכרגע המחלה חזקה ממני.
וכרגע אני לא מצליחה לבד.
אבל-
אני לא נכנעת.
אם אני לא מצליחה לבד, אני אקח את עצמי למקום שבו יוכלו לעזור לי.
אני אמצא טיפול.
ואני אעשה בו את המיטב.
בשבילו ובשבילי.

אלה מילים שאותי מצליחות לגייס.
תוכלי לדבר אל עצמך במעט יותר חמלה?
להכיר בכך שקשה לך עכשיו. מאוד קשה.
ושאת עושה כל שאת יכולה בשביל להמשיך לתפקד.
למרות החולי.
ושלפנות לטיפול זה הצעד הבא בשרשרת בדרך ללהיות האמא שאת רוצה להיות בשבילו...
 

ל3

New member
תודה

מרגישה שאת ממש מבינה אותי ובגלל זה כל כך חנוקה ( לא במובן השלילי) עד אי יכולת לבטא את עצמי כרגע אז כל מה שאני יכולה לרשום זה תודה. תודה ענקית שאת פה בשבילי
 

levshavur

New member
תשובה

ל3 שלום
גם ההפרעה שלי הופיעה בגיל מבוגר והיו לה כמה היבטים : מצד אחד הדיכאון והפוסט טראומה שהחמירו אחרי הגרושים. הם היו שם גם קודם אבל טיפלתי בעצמי בצמח נוגד דיכאון (מותר לי- זה המקצוע שלי
) וההיבט השני שהיה משמעותי לא פחות היה מכוון (באופן לא מודע ) כנגד ההורים שלי ככל שהם ניסו להשתלט עליי יותר (אחרי הגרושים) ככה הרגשתי שעל הגוף שלי הם לא ישתלטו ואני אחליט כמה אני אוכלת ומתי, רק שזה יצא משליטה. כשיכולתי להבין מה המניעים היותר עמוקים של ההפרעה ולמה היא שם, גם יכולתי לטפל בה.
ובאשר אלייך: אני חושבת שחשוב לפרוק את המטענים שעלייך בטיפול (עם כל כמה שזה קשה לא תאמיני איזו הקלה זה ייתן לך אחר כך) אם תטפלי במטענים שלך לא יהיה לך כבר צורך בהפרעה ותוחלי לשחרר ולצאת ממנה, עכשיו זו רק שאלה של הרצון שלך וכמה את מוכנה להשקיע.
אני חושבת שדווקא בגלל שהילדות שלך לא הייתה מאושרת ההפרעה פרצה כשהיית אמורה לאמץ ילד. כשנשים הופכות להיות אימהות זה מוביל אותן באופן טבעי לחשוב על הילדות שלהן ועל הקשר עם אימא שלהן (ולפעמים גם עם אבא...) כך שאותי זה לא מפתיע שההפרעה פרצה דווקא בשלב הכל כך עדין הזה של החיים. אולי זו נקודה לעבוד עליה- טיב הקשר שלך עם ההורים ואיך את מרגישה כלפי זה. מה דעתך?
לבשה.
 

TinaBa

New member
אלו תחושות מאוד מאוד מוכרות.

תראי, אני אומרת ככה-
תלכי לשם ותראי מה הם אומרים.
הכי גרוע הם תבזבזי שעה ומשהו שלך ושלהם.
הכי גרוע הם יגידו לך שהכל בסדר.

והאמת שסביר להניח שהם יראו את המצוקה שלך. הם יראו עד כמה היא נוכחת בכל יום ובכל רגע. והם יראו עד כמה מגיע לך טיפול!

ואני מאוד מאוד מציעה לך להעלות את התהיות האלה באינטק. להגיד שאת לא יודעת, שאת לא מרגישה מספיק חולה, שאת במשקל תקין...אבל את כל הזמן בתוך ההתעסקות הזאת של אוכל-צימצומים-מחשבות על אוכל... ושרע לך...
ואולי גם להגיד כמה את מפחדת שהם לא יראו את המצוקה מעבר למסכה שאת שמה.
בקיצור- תגידי הכל. תספרי איך נראה היום שלך מבחינת התנהגות ובעיקר מבחינת מחשבות.

ושוב- מגיע לך טיפול! מגיע לך שיהיה לך טוב! מגיע לך לחוות את האימהות בשמחה, ולא דרך מסך של מחשבות טורדניות על אכילה או דרך מותשות פיזית של צמצומים!
 
למעלה