natalie2014
New member
מרגישה חסרת אונים
מאז שאני זוכרת את עצמי מאוד קשה לי בסטואציות חברתיות- בבה"ס תמיד פחדתי שהמורה תפנה אלי וכשזה היה קורה הייתי מסמיקה כל פעם. לאורך השנים עדיין פחדתי לדבר מול קהל ולהיות במרכז העניינים. אך לאחרונה המצב התדרדר ממש זה כבר לא רק לדבר מול קהל מה שמפחיד אותי אלא לדבר מול אדם לא משנה מי האדם שעומד מולי(חבר\זר) ברגע שהוא שואל אותי משהו אני ישר מסמיקה ללא סיבה - כל פניה אלי גורמת לי לתופעה הזאת.
אני ישר מנסה להתעסק במשהו כדי שלא יראו את זה אבל זה גורם לי להראות מאוד מגוכחת. אני מבינה שהמצב שאני נמצאת בו לא תקין אבל אני לא מצליחה להתמודד עם זה וכל פניה ושאלה מכוונת אליי אני נלחצת. גם אם מישהו מתחיל לספר לי סיפור ואני מקשיבה לו אני מתחילה להסמיק,דופק שלי עולה ואני רוצה לברוח משם. בימים אחרונים אני מאוד מתוסכלת כיוון שזה ל נותן לי להמשיך את החיים כרגיל. למה זה קורה לי? איך לטפל? בבקשה תעזרו...
מאז שאני זוכרת את עצמי מאוד קשה לי בסטואציות חברתיות- בבה"ס תמיד פחדתי שהמורה תפנה אלי וכשזה היה קורה הייתי מסמיקה כל פעם. לאורך השנים עדיין פחדתי לדבר מול קהל ולהיות במרכז העניינים. אך לאחרונה המצב התדרדר ממש זה כבר לא רק לדבר מול קהל מה שמפחיד אותי אלא לדבר מול אדם לא משנה מי האדם שעומד מולי(חבר\זר) ברגע שהוא שואל אותי משהו אני ישר מסמיקה ללא סיבה - כל פניה אלי גורמת לי לתופעה הזאת.
אני ישר מנסה להתעסק במשהו כדי שלא יראו את זה אבל זה גורם לי להראות מאוד מגוכחת. אני מבינה שהמצב שאני נמצאת בו לא תקין אבל אני לא מצליחה להתמודד עם זה וכל פניה ושאלה מכוונת אליי אני נלחצת. גם אם מישהו מתחיל לספר לי סיפור ואני מקשיבה לו אני מתחילה להסמיק,דופק שלי עולה ואני רוצה לברוח משם. בימים אחרונים אני מאוד מתוסכלת כיוון שזה ל נותן לי להמשיך את החיים כרגיל. למה זה קורה לי? איך לטפל? בבקשה תעזרו...