תשובות לדוסטו
1. המנהיגות היהודית בתקופת השואה לא היתה עשויה מעור אחד. הייתי ממליצה לך לקרוא את המחקר של ראול הילברג ( לצערי, לא תורגם לעברית) את ספרה של חייקה גרוסמן, את ספריהם של צביה לובטקין ויצחק צוקרמן את יומניו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ואת ספרו של איש המשטרה היהודית צאלק פרחודניק כדי לקבל תמונה חלקית על מגוון התגובות- החל בשיתוף פעולה כזה או אחר ( כמו של רומקובסקי בגטו לודז') וכלה במרד גלוי ( גטו וארשה). הדברים היו תלויים, לפעמים, בנסיבות חיצוניות ( יש יער או אין יער בקרבת הגטו) ולפעמים בנסיבות אישיותיות ( היו יודנראטים שהתאבדו, כשקיבלו פקודה למסור שמות ו/או לאסוף יהודים ) וגם באיזה מידה ידעו על מה שעתידים הנאצים ועוזריהם לעולל. היתה לי הזכות להיפגש עם חלק מניצולי גטו טרזין ועם צאצאיהם. רוב התגובות היו נרגשות ואוהדות. אבל היו גם כאלה שסברו שעלבתי בקורבנות השואה מפני שהעזתי לגעת בנושא שהוא עד היום בחזקת טאבו. האמת היא, שככל שהרביתי לקרוא על אודות התקופה, התברר לי שהדברים מורכבים ולא מאפשרים שיפוט מוסרי - גם מפני שהם מחוץ לכל סקאלה התנסותית מוכרת. לכן נתתי לאוטה קפלן לחבר מכתב אל הרב לאו בק, שידע ולא סיפר(על פי עדותו שלו) - ולא נתתי לו לשלוח אותו. ההאשמה - הזעקה - המחאה - לא הגיעו לכתובתם, כי השולח עצמו במחשבה שנייה, לא חשב שהוא רשאי לשלוח מכתב כזה. 2.הספרים שלי, שיצאו בהפרש של עשר שנים זה מזה - שונים מפני שהרקע והקול המספר שונים תכלית שינוי. ב'מוצרט' יכולתי 'להשתולל' - לעופף ממקום למקום, לנטוש את הריאליה, להכניף בשפה. מילאתי את תפקיד המספר הכל-יודע בהנאה רבה. ב'חמסין' התחייבתי להוציא מגרוני קול אחר, צרוד, מוגבל, ישראלי מאוד. התחייבתי למציאות של כאן ועכשיו. הגבלתי את נקודת התצפית ואת התובנות - וכתוצאה יצא ספר שונה.
