Digi Lista
New member
בהתחלה היינו עשרה...
שאלתי מתישהו ואמרתם שאתם רוצים את ההמשך לסיפור שלי(שלא נגמר,יש לי עוד מלא להקליד מהמחברת וגם אז הסוף עוד רחוק...)אבל אתם יודעים (ולא מהיום)שיש לי סניליות בעייתית(רק על ההגדרה הזאת אני נשלחת לכלא,שוב
) ואני לא זוכרת(מה חדש?...)איפה עצרתי,הסיפור בעיקרון לא מחולק לפרקים ככה שאני חותכת אותו איפה שבא לי בהודעות כאן... אז אני אתחיל מההתחלה ונקווה שאני אעצור מההמשך... בהתחלה היינו עשרה, לאט לאט המספר ירד, נשארנו חמישה אבודים בלא נודע… לא הכרנו אחד את השני עד שקרה מה שקרה, היינו חייבים להתחבר כדי לשרוד… היה חורף קשה, המצב בארץ היה זוועתי- הם נמצאים בכול מקום, מחכים לטעות אנוש, ואנחנו? אנחנו רק המין האנושי החלש, ניאלץ לעשות משהו כי בעולם הזה- אתה שורד או נקבר!… מצטער ששכחתי את הפרטים עלינו… קוראים לי טאי, רק טאי, הייתי רוצה להרחיב אבל אני לא יכול, זה מסוכן מידיי!, אני סתם ילד רגיל, ילד רגיל שגורל העולם נמצא על כתפיו, וגם על כתפי שאר החבורה- טקאטו, הנרי ואחותו הקטנה והנדבקת סוזי(אם כי אני מעדיף לקרוא לה סוזאנית), ריקה, מאט, דיוויס, מימי, סורה ואחותי קארי. לא תיכננו באמצע החיים שאנחנו אלה שנצטרך להציל את העולם, למעשה בכלל לא ידענו שהוא בסכנה… על מה אני מדבר? חכו אני מיד מגיע לעיקר. "קארי, תעבירי כבר ל"חוליה החלשה"!" "טאי, אני באמצע משהו" "קארי, תעשי את זה עכשיו!" זה היה וויכוח אופייני ביני לבין קארי, אם רק היינו יודעים מה יקרה היינו צוחקים, אבל באותו הרגע לא היה לנו מושג מהי המציאות האמיתית שמנסים להסתיר מפנינו! התיישבתי וצפיתי וקארי שהשתעממה מהיויו שלה התיישבה לידי, המנחה נתנה חידה ואמרה שהזוכה יקבל פרס שווה אחרי מקבץ הפרסומות, בדרך כלל אני לא אוהב חידות(יש לי בעיה כשצריך לחשוב יותר מידיי, אני פועל לפי דחף רגעי) אבל החידה הייתה באמת קלה ואם אני אצליח אני אזכה בפרס!, אז התקשרתי ונשמע צליל חיוג תפוס, אוף בטח מישהו כבר פתר, לא נורא במילא עשיתי את זה רק בשביל הפרס, אני אחייג שוב ואם יהיה צליל זהה אני אעזוב את החידה, גם בחיוג החוזר הצליל שבקע מהשפורפרת היה תפוס, התכוננתי לנתק אבל משהו כאילו הדביק אותי לשפורפרת! אני חושב שצרחתי כי קארי התקרבה בפליאה לעברי, אתם צריכים להבין שכאשר מדובר בקארי לא תמיד צריך לתקשר בגלוי כדי שהיא תבין מה מרגישים אחרים, יש לה מין חוש שישי ואני לעולם לא אודה בפניה כמה אני מתרשם בכול פעם שהוא מופעל. "הלו, יש כאן מישהו?" "אני כאן!" "ומיזה אני?" "אתה בטוח שאתה רוצה לגלות?" ראיתי שקארי רועדת, משהו בקול הזה הפחיד אותה, אני עדיין לא הספקתי לחשוב שאני צריך לפחד, זה טיפשי אבל אני באמת כזה- אני שוכח לפעמים שאני אמור לפחד מדברים ועד שאני נזכר מסתבר שהם כבר עברו. "למה שאני לא ארצה לגלות?" תאמינו או לא, זה רק מה שהצלחתי להגיד. "כי אתה מסתבך במשהו שגדול עלייך" "אני ילד, להסתבך זאת המומחיות שלי!" "לא באופן כזה" "אתה לא מכיר אותי, אני רוצה לדעת מי אתה או מה אתה בכלל!!!" "ילד, שמך הוא טאי?" "כן" "ואחותך מכונה קארי?" "אני לא מכונה קארי, קוראים לי קארי!" קארי דיברה למרות שלא ממש נגעה בשפורפרת. "זה רק מה שנראה לך" זה כבר היה מרגיז, הקול מהשפורפרת ידע דברים שאני בכלל לא יודע, ואני יודע הרבה! "יאללה, תגיד לנו כבר מי אתה ומה אתה רוצה מאיתנו!" אני שונא לא לדעת דברים ולמרות שזה לא מנומס התחלתי להתעצבן. "תתכוננו, המשימה שלכם החלה!" השפורפרת נדבקה אל ידי עד שהרגשתי כאב, קארי נצמדה אליי והכול התחיל להשתגע מסביבנו, הרגשתי את הרעידות של קארי ואת פרק ידה האוחז בחוזקה בידי, היינו על רכבת הרים- זה מה שחשתי באותו הרגע, הסתובבנו והתפתלנו בלי שיכולנו לעשות משהו, אחרי כמה זמן נעצרנו והתחלנו לרחף, אני לא יודע מה אתם הייתם חושבים ברגע כזה אבל אני חשבתי "מגניב, אני עף", ואז נשמע הבום הגדול, נחתנו, "איייי זה כואב", הנחיתה הייתה איומה. "איפה אנחנו?" שאלה קארי "הלוואי וידעתי, תקשיבי לא משנה מה יקרה אנחנו נשארים ביחד ברור?" "טאי… תסתכל לשם!" קארי הצביעה לכיוונו של משהו אדום וגדול שהשמיע קולות, היה ברור לי שאנחנו צריכים להתקרב יותר לדבר האדום הזה, וכהרגלי בלי לחשוב פרצתי בריצה פראית קדימה. "טאי, תעצור אולי זאת מלכודת?" ידעתי שכדאי להקשיב לאינטואיציות של קארי, אבל כבר היה מאוחר מידיי, הרגליים שלי כאילו נעו מאליהן, קארי ניסתה להגביר את הקצב ולעזור לי לעצור, אני לא יודע איך בדיוק הדברים קרו, נגעתי בדבר האדום, היה לו מגע של ג'לי קריר ודביק, הכול התחיל שוב להסתובב…
שאלתי מתישהו ואמרתם שאתם רוצים את ההמשך לסיפור שלי(שלא נגמר,יש לי עוד מלא להקליד מהמחברת וגם אז הסוף עוד רחוק...)אבל אתם יודעים (ולא מהיום)שיש לי סניליות בעייתית(רק על ההגדרה הזאת אני נשלחת לכלא,שוב
