יש משהו שמטריד אותי לגבי אהבה.
יש לי תחושה שאהבה זה אחד המיתוסים הכי סוחפים שהכי הרבה אנשים הולכים עוורים בעקבותיהם בעולם. אין שום מצב שיש דבר כזה לפחות כמו שהגדירו לנו את זה. (ואל תשחקו אותה עם כל הפתיחות הזו שלכם כאילו אתם מעבר להתנייה או הגדרות וכאילו אין לכם דעות קדומות בכלל לגבי מהות האהבה). ואם יש - וזה החלק המטורף - אין מצב שצריך להגדיר את זה או לדבר על זה או להסביר את זה... זה פשוט שם, ולצערי אצלי עדיין לא (ואולי אף פעם לא). מה שמטריד זה כמות הזמן והאנרגייה שמתבזבזת במרדף ומשחק עם בנות המין השני - האם כך זה חייב להיות? האם זאת גזרה? האם יש דרך לגלות אם כמות תשומת הלב שאנחנו (אני) משקיעים בבחורות היא תוצר של התנייה חברתית? (מאות שירים, סרטים, חיקוי ילדים אחרים בילדות). אם כן - אין התנייה אחת שהייתי רוצה להשתחרר ממנה יותר. הסבל שנגרם לי כתוצאה ממחשבות, מעשים, אי עשייה כלפי בחורות הוא בלי ספק הסבל הגדול בחיי...
יש לי תחושה שאהבה זה אחד המיתוסים הכי סוחפים שהכי הרבה אנשים הולכים עוורים בעקבותיהם בעולם. אין שום מצב שיש דבר כזה לפחות כמו שהגדירו לנו את זה. (ואל תשחקו אותה עם כל הפתיחות הזו שלכם כאילו אתם מעבר להתנייה או הגדרות וכאילו אין לכם דעות קדומות בכלל לגבי מהות האהבה). ואם יש - וזה החלק המטורף - אין מצב שצריך להגדיר את זה או לדבר על זה או להסביר את זה... זה פשוט שם, ולצערי אצלי עדיין לא (ואולי אף פעם לא). מה שמטריד זה כמות הזמן והאנרגייה שמתבזבזת במרדף ומשחק עם בנות המין השני - האם כך זה חייב להיות? האם זאת גזרה? האם יש דרך לגלות אם כמות תשומת הלב שאנחנו (אני) משקיעים בבחורות היא תוצר של התנייה חברתית? (מאות שירים, סרטים, חיקוי ילדים אחרים בילדות). אם כן - אין התנייה אחת שהייתי רוצה להשתחרר ממנה יותר. הסבל שנגרם לי כתוצאה ממחשבות, מעשים, אי עשייה כלפי בחורות הוא בלי ספק הסבל הגדול בחיי...