מקטר לאלוהים

מקטר לאלוהים

שיר שכתבתי פעם. אולי חברי הפורום ימצאו בו עניין: --- רקעתי ברגלי בכעס:"אלוהים אני רוצה חירות ושלום". האל השיב בנימה רכה:"האנושות לא הגיעה עד הלום" "למען חופש תצטרך להתגושש וגם למען שלווה. ושפר מזלך אם לא תחווה בדרך השפלה, עלבון, הצמאה והרעבה" "כבלי נחושתיים, ברזל מלובן, ציפורניים עקורות תליה, סקילה, מאכלת, אוטו דה פה, צליבה במסמרות" "זו לא נחלת ההיסטוריה. יש צפון קוריאה ויש גואטאנאמו ויש יותר מאדם אחד שנרקב אי שם, וכבר פרח מראשו שמו" "אכן יכול היה להיות קשה יותר", השבתי עם שמץ מבוכה. הרהרתי מעט, וקולי שוב התחזק עד צרחה. למה שלא אוכל לשבת נינוח כשכן מלמעלה (אמנם אשתו מרבה לטעון שרע לה). אכן, המכאובים וייסורי הנפש רוטטים מתשוקה להישלח. אך למה דווקא אליי, ולא אל איזה פוליטיקאי נאלח בעולם יש כל כך הרבה אנשים, קצוות ופינות. וכל ילד רביעי הוא בעל עיניים מלוכסנות. ובכל אופן זה קורה דווקא לי מכולם ורוב השאר מפזמים:"איזה אחלה עולם". מרמוריי העלו את הסעיף לאל הקדוש עבורו, בכיינות זה מה זה נדוש אזר כוחותיו ובעוז אדיר הפליק לי סטירה ובכך הוכיח לי שיכול להיות הרבה, הרבה יותר רע
 
למעלה