סתם אחת בחול
New member
מקווה שתעזרו לי,בבקשה.../images/Emo5.gif
שלום לכולם! לא מזמן נכנסתי לפורום ושמחתי לראות שישנו פורום שאפשר לספר את מה שעובר עליי ויש מי שמקשיב ונותן עצה. הסיפור שלי ארוך מעט,אך אני יכולה לומר שאני כותבת ממצוקה גדולה כי כעיקרון אני מנסה לא להעזר באף אחד ,ככה חונכתי שצריך לשמור ולהסתדר לבד. אני באה מחברה שבה נהוג להתחתן מוקדם,הייתי בת 18,כן פשוט ילדה שרק סיימה תיכון.אני לא יכולה לומר שהתחתנתי מאהבה אבל זה כבר נושא אחר כי למדתי לאהוב את בעלי,עם זאת אין לי סיבה מיוחדת לחתונה עם בעלי,פשוט ככה היה צפוי ממני ואני עשיתי מה שציפו ממני,נו ילדה בת 18. בהתחלה הכל היה בסדר,כמו כל ההתחות מה גם שהוא הרשאון שהייתי איתו והיחיד עד היום.אני לא כל כך רציתי להביא ילדים ישר,רציתי ללמוד קצת למצוא עבודה ,בכל זאת לחכות קצת הרי רק התחתנתי ואני בקושי מכירה את בעלי.רצונות לחוד ומציאות לחוד אחרי חודש הייתי בהריון ונולדה לי ילדה מתוקה ומקסימה.ואז החלו לצוץ לאט לאט הבעיות אני אמא לחוצה כל חום או כל חולי מלחיץ אותי וזה לא מצא חן בעיניי בעלי אמר שאני מגזימה.בינתיים עשיתי קורס וגיליתי שוב שאני בהריון על הילד השני.נולד לי בן מתוק. נשארתי בבית לגדל את הילדים ,ובעלי החליף מקום עבודה שלא הספיק לפרנסה. ביקשתי ממנו שימצא עבודה אחרת אבל הוא אמר שזה מה שמביא לו סיפוק והתחיל להוציא דברים מהבית ולמכור אותם בשקט.הרגשתי בודדה מאחר ולא עבדתי ,הייתי עם הילדים כל הזמן,המשפחה שלי הייתה רחוקה ואז הם עזבו את הארץ.היה לי מאוד קשה כי למרות המרחק ביקרתי אותם לעיתים קרובות ובעלי אף עודד אותי להישאר שם למספר ימים ואפילו שבוע,שבועיים.תמיד הייתה ההרגשה שאני יכולה ללכת ולהישאר שם ולו לא היה איכפת ואולי זה בגלל שכבר יש שני ילדים בבית ואני שאומרת מה מפריעה לה עושה כאב ראש. היה לי מאוד קשה ומאחר והפרנסה לא הייתה לאחר שנה הצטרפנו למשפחה והקמנו עסק עצמאי,ההורים תמכו המון ובהתחלה בעלי לא ידע מה לעשות ואיך אבל אני הייתי איתו עבדנו יחד ואת הילדים לקחנו לגנים.אני השתלבתי מאוד יפה,בהתחלה היה לבעלי קשה אבל הוא התרגל.ואז החלו חיכוכים בקשר לעבודה ,כל עוד אני עבדתי איתו הכל היה בסדר והתקדמנו לאט אבל דיי יפה. ואז החלו בעיות מקומיות ואני לא יכולתי להמשיך לעבוד איתו ואז החלה ההדרדות היה קשה והמצב הכלכלי שוב שקע.הייתה תקופה שלא עבדנו והנה אני שוב בהריון.נולד לנו בן חמוד,מקסים.טוב בלי הרבה סיפרים .מאז ומתמיד הרגשתי שאני לבד.שלבעחי לא ממש איכפת כי אני נותנת את כל מה שאני יכולה לתת לילדים לבעלי מכל הבחינות רגשית,חברית,אוזן הקשבה,מינית.תמיד ניסתי להגשים את כל משאלות ליבו.הוא מצידו קיבל הכל כי מגיע לא!!ככה צריך להיות. אני לא מדברת על עזרה בבית כי אני מסתדרת,אבל גם עם הילדים לא איכפת לו והם מרגישים הם קיבלו תעודות הוא אפילו לא רואה.רוצים ללכת לאיזהשהו מקום אז אולי אני אלך לבד כי הוא קצת רוצה לנוח.בערבים רואים טלוויזה,הוא מדרבן אותי אולי תלכי לאמא שלך לכי,אז בהתחלה בסדר נחמד אני נהנהת איתם וטוב לי אבל שאיזהו שלב הרגשתי אני בעצם מפריעה לו,הילד בוכה תתטפלי בו,הם רבים אני מפרידה ,הילד חולה ונגמרו הנרות ביקשתי שיביא מבית חולים הרצאה איך מפגרת כמוני שכחה לקנות ולמה הוא צריך ללכת להביא מבית חולים באמצע הלילה,אני חוזרת עם שקיות הוא אפילו לא עוזר,אני צריכה לבקש,יש הופעה לכי עם הילדה היא תהנה (הבת שלי כבר בת 8.5),ואני מעירה ואומרת ומבקשת.לפני שנתיים בהריון של הבן הקטן הגעתי למצב שרציתי פשוט לברוח מהבית ולא היה לי האומץ,יותר נכון לומר שהאמנתי שאני לא יכולה להרים ידיים בכל זאת זו המשפחה שלי.כשהוא בבית הילדים בלחץ הכל אסור והוא לא מסביר הוא כועס. הושבתי אותו לפני חודשיים והסברתי לו כל מה שמפריע לי אצלו,אי הגיינה ,חוסר איכפתיות,אדישות,מקבל אותי כמובן מאליו.הוא אמר שהוא לוקח את זה לתשמות ליבו אבל כלום לא השתנה. לפני חצי שנה הכנסנו את המחשב,נכנסתי לזה חזק ,אני לא עובדת ואת העבודה בבית מסיימים מהר ,כן לא שהתמכרתי אבל בערבים ישבתי יותר ויותר למחשב. הכרתי בחור נחמד שסיפרתי לו שאני רווקה,הקשר ביננו התחזק ואצלו ראיתי כל מה שאני מחפשת,חבר,אוזן קשבת,טוב לב,הכל. הבחור הוא מהארץ ומראש אמרתי לו שלא ייצא ביננו כלום רק קשר במחשב.דיברתי איתו מספר פעמים בטלפון.ובאמת שהוא בחור טוב.הגעתי להחלטה שאני צריכה להפסיק את הקשר איתו כי יחד עם זה היחסים עם בעלי התדרדרו יותר, וכי אני פוגעת בבחור ומשקרת. הוא נסע למספר ימים לארץ והרגשתי טוב,הרבה יותר רגועה,עסוקה עם הילדים.הוא חזר וסיפרתי לו את מה שאני מרגישה ושאני לא אוהבת אותו,הוא לא רוצה לפרק את החבילה ואני פשוט מרגישה שאני חייבת לתת לזה עוד הזדמנות,קשה לי מאוד לתת את ההזדמנו הזו כי זו לא פעם ראשונה שאני משוחחת איתו על זה ומסבירה לו כל מה שמפריע לי. הוא התלונן שהמחשב מפריע לו והורס לו את החיים,אני מודה שישנה השפעה אבל כבר לפניי היו לנו בעיות,המחשב אולי החריף אותם.הוא מרגיש אני שמחה שהמצב שלנו לא טוב ואני חוגגת על זה ,אבל איך אפשר לחגוג שהמצב של המשפחה שלי,שלי שלי לא טוב איך??????? אני מנסה באמת מנסה לכל כך קשה לי. בינתיים אני לומדת פלמית ואחר כך אני רוצה ללמוד הוראה כבר מתחילת ספטמבר.אני מרגישה שאני אני יכולה להסתדר לבד,אני לא בטוחה מאה אחוז מה גם שאני לא עובדת ואין לי מקור הכנסה,אבל החלטתי שברגע שזה לא מסתדר אני אחכה עוד מעט אמצא עבודה ואז אעזוב. אני מפחדת מעט על הילדים,שגם ככה הם מאוד רגישים,בכל זאת הוא אבא שלהם ואני חושבת שהם אוהבים אותו.קשה לי באמת קשה לי. שיתפתי את הוריי סיפרתי שאני לא מאושרת איתו,הוריי תומכים בי אבל יחד עם זה לא מתלהבים מגירושין,הם מוכנים אפילו לתמוך מבחינה כלכלית אבל אני לא רוצה ליפול על הצוואר שלהם,בינתיים אני נותנת לזה הזדמנות נוספת והוא מתעצבן ולא רוצה להרגיש על תנאי ורוצה שהכל יחזור לקדמותו,ולזה צריך סבלנות ולי יש בדרך כלל מקווה שגם הפעם יהיה לי. מה שמפריע לי הוא שאני מסתדרת עם כולם,אחים,חברים,משפחה ועם האדם שהכי חשוב שאסתדר אני לא מסתדרת ואני מרגישה אשמה שאני לא משתדלת מספיק. אני משיקעה הרבה בכולם ובילדים עם הרבה שמחה שלא ירגישו עצובים ועם זה גם ביד חזקה שלא הכל מותר. מקווה שתוכלו לייעץ,בתודה מראש סתם אחת מחול.
שלום לכולם! לא מזמן נכנסתי לפורום ושמחתי לראות שישנו פורום שאפשר לספר את מה שעובר עליי ויש מי שמקשיב ונותן עצה. הסיפור שלי ארוך מעט,אך אני יכולה לומר שאני כותבת ממצוקה גדולה כי כעיקרון אני מנסה לא להעזר באף אחד ,ככה חונכתי שצריך לשמור ולהסתדר לבד. אני באה מחברה שבה נהוג להתחתן מוקדם,הייתי בת 18,כן פשוט ילדה שרק סיימה תיכון.אני לא יכולה לומר שהתחתנתי מאהבה אבל זה כבר נושא אחר כי למדתי לאהוב את בעלי,עם זאת אין לי סיבה מיוחדת לחתונה עם בעלי,פשוט ככה היה צפוי ממני ואני עשיתי מה שציפו ממני,נו ילדה בת 18. בהתחלה הכל היה בסדר,כמו כל ההתחות מה גם שהוא הרשאון שהייתי איתו והיחיד עד היום.אני לא כל כך רציתי להביא ילדים ישר,רציתי ללמוד קצת למצוא עבודה ,בכל זאת לחכות קצת הרי רק התחתנתי ואני בקושי מכירה את בעלי.רצונות לחוד ומציאות לחוד אחרי חודש הייתי בהריון ונולדה לי ילדה מתוקה ומקסימה.ואז החלו לצוץ לאט לאט הבעיות אני אמא לחוצה כל חום או כל חולי מלחיץ אותי וזה לא מצא חן בעיניי בעלי אמר שאני מגזימה.בינתיים עשיתי קורס וגיליתי שוב שאני בהריון על הילד השני.נולד לי בן מתוק. נשארתי בבית לגדל את הילדים ,ובעלי החליף מקום עבודה שלא הספיק לפרנסה. ביקשתי ממנו שימצא עבודה אחרת אבל הוא אמר שזה מה שמביא לו סיפוק והתחיל להוציא דברים מהבית ולמכור אותם בשקט.הרגשתי בודדה מאחר ולא עבדתי ,הייתי עם הילדים כל הזמן,המשפחה שלי הייתה רחוקה ואז הם עזבו את הארץ.היה לי מאוד קשה כי למרות המרחק ביקרתי אותם לעיתים קרובות ובעלי אף עודד אותי להישאר שם למספר ימים ואפילו שבוע,שבועיים.תמיד הייתה ההרגשה שאני יכולה ללכת ולהישאר שם ולו לא היה איכפת ואולי זה בגלל שכבר יש שני ילדים בבית ואני שאומרת מה מפריעה לה עושה כאב ראש. היה לי מאוד קשה ומאחר והפרנסה לא הייתה לאחר שנה הצטרפנו למשפחה והקמנו עסק עצמאי,ההורים תמכו המון ובהתחלה בעלי לא ידע מה לעשות ואיך אבל אני הייתי איתו עבדנו יחד ואת הילדים לקחנו לגנים.אני השתלבתי מאוד יפה,בהתחלה היה לבעלי קשה אבל הוא התרגל.ואז החלו חיכוכים בקשר לעבודה ,כל עוד אני עבדתי איתו הכל היה בסדר והתקדמנו לאט אבל דיי יפה. ואז החלו בעיות מקומיות ואני לא יכולתי להמשיך לעבוד איתו ואז החלה ההדרדות היה קשה והמצב הכלכלי שוב שקע.הייתה תקופה שלא עבדנו והנה אני שוב בהריון.נולד לנו בן חמוד,מקסים.טוב בלי הרבה סיפרים .מאז ומתמיד הרגשתי שאני לבד.שלבעחי לא ממש איכפת כי אני נותנת את כל מה שאני יכולה לתת לילדים לבעלי מכל הבחינות רגשית,חברית,אוזן הקשבה,מינית.תמיד ניסתי להגשים את כל משאלות ליבו.הוא מצידו קיבל הכל כי מגיע לא!!ככה צריך להיות. אני לא מדברת על עזרה בבית כי אני מסתדרת,אבל גם עם הילדים לא איכפת לו והם מרגישים הם קיבלו תעודות הוא אפילו לא רואה.רוצים ללכת לאיזהשהו מקום אז אולי אני אלך לבד כי הוא קצת רוצה לנוח.בערבים רואים טלוויזה,הוא מדרבן אותי אולי תלכי לאמא שלך לכי,אז בהתחלה בסדר נחמד אני נהנהת איתם וטוב לי אבל שאיזהו שלב הרגשתי אני בעצם מפריעה לו,הילד בוכה תתטפלי בו,הם רבים אני מפרידה ,הילד חולה ונגמרו הנרות ביקשתי שיביא מבית חולים הרצאה איך מפגרת כמוני שכחה לקנות ולמה הוא צריך ללכת להביא מבית חולים באמצע הלילה,אני חוזרת עם שקיות הוא אפילו לא עוזר,אני צריכה לבקש,יש הופעה לכי עם הילדה היא תהנה (הבת שלי כבר בת 8.5),ואני מעירה ואומרת ומבקשת.לפני שנתיים בהריון של הבן הקטן הגעתי למצב שרציתי פשוט לברוח מהבית ולא היה לי האומץ,יותר נכון לומר שהאמנתי שאני לא יכולה להרים ידיים בכל זאת זו המשפחה שלי.כשהוא בבית הילדים בלחץ הכל אסור והוא לא מסביר הוא כועס. הושבתי אותו לפני חודשיים והסברתי לו כל מה שמפריע לי אצלו,אי הגיינה ,חוסר איכפתיות,אדישות,מקבל אותי כמובן מאליו.הוא אמר שהוא לוקח את זה לתשמות ליבו אבל כלום לא השתנה. לפני חצי שנה הכנסנו את המחשב,נכנסתי לזה חזק ,אני לא עובדת ואת העבודה בבית מסיימים מהר ,כן לא שהתמכרתי אבל בערבים ישבתי יותר ויותר למחשב. הכרתי בחור נחמד שסיפרתי לו שאני רווקה,הקשר ביננו התחזק ואצלו ראיתי כל מה שאני מחפשת,חבר,אוזן קשבת,טוב לב,הכל. הבחור הוא מהארץ ומראש אמרתי לו שלא ייצא ביננו כלום רק קשר במחשב.דיברתי איתו מספר פעמים בטלפון.ובאמת שהוא בחור טוב.הגעתי להחלטה שאני צריכה להפסיק את הקשר איתו כי יחד עם זה היחסים עם בעלי התדרדרו יותר, וכי אני פוגעת בבחור ומשקרת. הוא נסע למספר ימים לארץ והרגשתי טוב,הרבה יותר רגועה,עסוקה עם הילדים.הוא חזר וסיפרתי לו את מה שאני מרגישה ושאני לא אוהבת אותו,הוא לא רוצה לפרק את החבילה ואני פשוט מרגישה שאני חייבת לתת לזה עוד הזדמנות,קשה לי מאוד לתת את ההזדמנו הזו כי זו לא פעם ראשונה שאני משוחחת איתו על זה ומסבירה לו כל מה שמפריע לי. הוא התלונן שהמחשב מפריע לו והורס לו את החיים,אני מודה שישנה השפעה אבל כבר לפניי היו לנו בעיות,המחשב אולי החריף אותם.הוא מרגיש אני שמחה שהמצב שלנו לא טוב ואני חוגגת על זה ,אבל איך אפשר לחגוג שהמצב של המשפחה שלי,שלי שלי לא טוב איך??????? אני מנסה באמת מנסה לכל כך קשה לי. בינתיים אני לומדת פלמית ואחר כך אני רוצה ללמוד הוראה כבר מתחילת ספטמבר.אני מרגישה שאני אני יכולה להסתדר לבד,אני לא בטוחה מאה אחוז מה גם שאני לא עובדת ואין לי מקור הכנסה,אבל החלטתי שברגע שזה לא מסתדר אני אחכה עוד מעט אמצא עבודה ואז אעזוב. אני מפחדת מעט על הילדים,שגם ככה הם מאוד רגישים,בכל זאת הוא אבא שלהם ואני חושבת שהם אוהבים אותו.קשה לי באמת קשה לי. שיתפתי את הוריי סיפרתי שאני לא מאושרת איתו,הוריי תומכים בי אבל יחד עם זה לא מתלהבים מגירושין,הם מוכנים אפילו לתמוך מבחינה כלכלית אבל אני לא רוצה ליפול על הצוואר שלהם,בינתיים אני נותנת לזה הזדמנות נוספת והוא מתעצבן ולא רוצה להרגיש על תנאי ורוצה שהכל יחזור לקדמותו,ולזה צריך סבלנות ולי יש בדרך כלל מקווה שגם הפעם יהיה לי. מה שמפריע לי הוא שאני מסתדרת עם כולם,אחים,חברים,משפחה ועם האדם שהכי חשוב שאסתדר אני לא מסתדרת ואני מרגישה אשמה שאני לא משתדלת מספיק. אני משיקעה הרבה בכולם ובילדים עם הרבה שמחה שלא ירגישו עצובים ועם זה גם ביד חזקה שלא הכל מותר. מקווה שתוכלו לייעץ,בתודה מראש סתם אחת מחול.
