מקווה לטוב
אהלן, חזרתי לכתוב לאחר תקופת יובש לא קצרה. בקצרה, הייתי אמור להתחתן וסיפרתי לארוסתי עליי והיא עזבה אותי. אני גר במושב במרכז הארץ וכולם אבל ממש כולם החל מההורים שלי ועד השכנים מצפים ממני להתחתן. כל שבת בבית הכנסת לאחר התפילה ניגש אליי מבוגר אחר ואומר לי: "נו... מתי אתה מתחתן? אני רוצה להגיע ליום הזה ולשמוח". מה לעזאזל אני אמור לעשות? אני בא ממשפחה תימנית קטנה (אנחנו רק שני ילדים - יש לי עוד אחות אחת גדולה נשואה +2) והלחץ העצום שמופעל עליי כבד מנשוא. כל לילה לפני שאני נרדם אני שואל את אלוהים האם נידונתי לחיי פרישות? האם אני אחיה לבד? לא שאני מצפה לתשובות, אבל כן לסימן כלשהו. פעם מישהו אמר לי שאלוהים כל הזמן מעמיד אותנו בנסיונות שאנחנו יכולים להתגבר עליהם, אז לכל הרוחות אני אמור להתגבר על זה?! זה מחסל אותי, אני מרגיש שבכל יום שעובר חלק ממני מת, אין יום שלא עובר שאני לא חושב על המוות. לא שאני אעשה משהו לעצמי אבל לפעמים אני חושב שהיה עדיף שלא הייתי חי. לפעמים אני יושב עם החברים שלי שאוטוטו הם מתחתנים ושוב איכשהו החיצים מופנים אליי. אף אחד לא מבין מה עובר עליי, למה לפעמים אני עצבני ולמה אני משתתק הרבה פעמים. אני מת לספר למישהו אבל אני לא יכול! אני חי בחברה קטנה ומסוגרת שלא מוכנה לקבל שינויים. מידי פעם אני והחברים שלי יושבים ומדברים על החברה בכללותה והנושא שעולה הוא עד כמה הומואים מגעילים ושמזל שאין אצלנו אחד בחבר'ה שאוהב בנים כי אם היה אז לא היינו מדברים איתו. איך אני אמור לספר להם? איך? מספיק לי שאני מרגיש לבד, למרות שיש לי משפחה וחברים אבל אם אני אספר להם אני פוחד שבכלל אני אהיה לבד, ללא חברים. כל החיים ההורים שלי ניסו לביית אותי ולכאורה הכתיבו לי את מהלך החיים. לימודים בישיבה תיכונית, צבא, לימודים אקדמיים, חתונה וילדים. אני כבר בחור די גדול בן 26 והלחץ הוא עצום. כל פעם שאני מגיע הביתה אני מרגיש שאני נכנס לסיר לחץ. אבא שלי לא מדבר איתי, הוא רק אומר לי מה נשמע וזהו בזה מסתכם הדיבור בנינו, אבל המבט שלו אומר הכל! מבט של אכזבה וייאוש, אתם יודעים איך זה לחיות בתחושה שאתה צריך לספק את כל העולם ולוותר על הרצונות שלך? לא הייתי מאחל זאת לאף אחד. אני מרגיש כמו מת מהלך, שלא משנה מה הוא עושה הוא מקבל מלקות ומרורים מאנשים. נמאס לי מזה. נמאס לי להרגי כאילו אני לא בסדר, כאילו כל מה שעשיתי במהלך חיי היה שגוי וללא תכלית. פעם אחת לא שמעתי מילת עידוד. למשל בטקס סוף מסלול במהלך שירותי הצבאי הוריי ביחד עם אחותי וגיסי הגיעו. עמדנו בשלשות בכדי לקבל את התעודה והסיכה ופתאום אחותי באה אליי ואומרת לי שאבא מתבייש בך שאתה בלי כיפה. זה מה שהייתי אמור לשמוע בטקס?! הייתי בלי כיפה, אז מה, אני לא רב גדול ולא כופר גדול אני משהו באמצע. עדיין שומר שבת והולך לבית-הכנסת אבל לפעמים אני הולך בלי כיפה. בקיצור, יש לי רק שאלה. אם אלוהים מעמיד אותנו בנסיונות תמידיים, אז איך הוא מצפה ממני לעמוד בדבר הזה? זה גדול עליי בכמה מידות. והאם נידונתי להישאר לבד? כי זה ברור לי שאני לא אתחתן. אני חייב לדבר עם מישהו שיכול טיפה לעזור לי. מישהו שיבין אותי, מישהו שאני אוכל לשפוך את הלב שלי בפניו. תודה, יום טוב.
אהלן, חזרתי לכתוב לאחר תקופת יובש לא קצרה. בקצרה, הייתי אמור להתחתן וסיפרתי לארוסתי עליי והיא עזבה אותי. אני גר במושב במרכז הארץ וכולם אבל ממש כולם החל מההורים שלי ועד השכנים מצפים ממני להתחתן. כל שבת בבית הכנסת לאחר התפילה ניגש אליי מבוגר אחר ואומר לי: "נו... מתי אתה מתחתן? אני רוצה להגיע ליום הזה ולשמוח". מה לעזאזל אני אמור לעשות? אני בא ממשפחה תימנית קטנה (אנחנו רק שני ילדים - יש לי עוד אחות אחת גדולה נשואה +2) והלחץ העצום שמופעל עליי כבד מנשוא. כל לילה לפני שאני נרדם אני שואל את אלוהים האם נידונתי לחיי פרישות? האם אני אחיה לבד? לא שאני מצפה לתשובות, אבל כן לסימן כלשהו. פעם מישהו אמר לי שאלוהים כל הזמן מעמיד אותנו בנסיונות שאנחנו יכולים להתגבר עליהם, אז לכל הרוחות אני אמור להתגבר על זה?! זה מחסל אותי, אני מרגיש שבכל יום שעובר חלק ממני מת, אין יום שלא עובר שאני לא חושב על המוות. לא שאני אעשה משהו לעצמי אבל לפעמים אני חושב שהיה עדיף שלא הייתי חי. לפעמים אני יושב עם החברים שלי שאוטוטו הם מתחתנים ושוב איכשהו החיצים מופנים אליי. אף אחד לא מבין מה עובר עליי, למה לפעמים אני עצבני ולמה אני משתתק הרבה פעמים. אני מת לספר למישהו אבל אני לא יכול! אני חי בחברה קטנה ומסוגרת שלא מוכנה לקבל שינויים. מידי פעם אני והחברים שלי יושבים ומדברים על החברה בכללותה והנושא שעולה הוא עד כמה הומואים מגעילים ושמזל שאין אצלנו אחד בחבר'ה שאוהב בנים כי אם היה אז לא היינו מדברים איתו. איך אני אמור לספר להם? איך? מספיק לי שאני מרגיש לבד, למרות שיש לי משפחה וחברים אבל אם אני אספר להם אני פוחד שבכלל אני אהיה לבד, ללא חברים. כל החיים ההורים שלי ניסו לביית אותי ולכאורה הכתיבו לי את מהלך החיים. לימודים בישיבה תיכונית, צבא, לימודים אקדמיים, חתונה וילדים. אני כבר בחור די גדול בן 26 והלחץ הוא עצום. כל פעם שאני מגיע הביתה אני מרגיש שאני נכנס לסיר לחץ. אבא שלי לא מדבר איתי, הוא רק אומר לי מה נשמע וזהו בזה מסתכם הדיבור בנינו, אבל המבט שלו אומר הכל! מבט של אכזבה וייאוש, אתם יודעים איך זה לחיות בתחושה שאתה צריך לספק את כל העולם ולוותר על הרצונות שלך? לא הייתי מאחל זאת לאף אחד. אני מרגיש כמו מת מהלך, שלא משנה מה הוא עושה הוא מקבל מלקות ומרורים מאנשים. נמאס לי מזה. נמאס לי להרגי כאילו אני לא בסדר, כאילו כל מה שעשיתי במהלך חיי היה שגוי וללא תכלית. פעם אחת לא שמעתי מילת עידוד. למשל בטקס סוף מסלול במהלך שירותי הצבאי הוריי ביחד עם אחותי וגיסי הגיעו. עמדנו בשלשות בכדי לקבל את התעודה והסיכה ופתאום אחותי באה אליי ואומרת לי שאבא מתבייש בך שאתה בלי כיפה. זה מה שהייתי אמור לשמוע בטקס?! הייתי בלי כיפה, אז מה, אני לא רב גדול ולא כופר גדול אני משהו באמצע. עדיין שומר שבת והולך לבית-הכנסת אבל לפעמים אני הולך בלי כיפה. בקיצור, יש לי רק שאלה. אם אלוהים מעמיד אותנו בנסיונות תמידיים, אז איך הוא מצפה ממני לעמוד בדבר הזה? זה גדול עליי בכמה מידות. והאם נידונתי להישאר לבד? כי זה ברור לי שאני לא אתחתן. אני חייב לדבר עם מישהו שיכול טיפה לעזור לי. מישהו שיבין אותי, מישהו שאני אוכל לשפוך את הלב שלי בפניו. תודה, יום טוב.