תשובה.
הערבים מגדירים עצמם כישראלים פלסטינאים ולכן יש בעיה בלגיס אותם לצבא שבין היתר נמצא בעימות עם הפלסטינים אבל לגבי שירות אזרחי לערבים בהחלט יש לשקול בחיוב. מכל מקרה הינה תגובה בנושא . שינוי מאמינה בערכי היסוד של ישראל כמדינה ציונית ויהודית, הפתוחה בפני כל יהודי, מדינת חוק בה המיעוטים נהנים משיוויון זכויות, ברוח הנאמר במגילת העצמאות. לגבי התפיסה הכלכלית שלנו או הגישה לחינוך איכותי נגיש לכל השקעה בתשטיות וכד היא לא יודעת להבדיל בין ערבי ליהוד אישה או גבר אדם בעל גוון עור זה או אחר. ח"כ יוסף (טומי) לפיד השלטון חייב לעשות מאמץ לסגירת הפערים בין האוכלוסייה היהודית והערבית ויחד עם זאת להחריף את המאבק בתופעות של בוגדנות הפגיעה במגדלי התאומים בניו-יורק נתנה ביטוי הרסני לרגשי הזעם והתסכול שהצטברו בחברה הערבית-מוסלמית, משום כשלונה המחפיר מול שגשוגה של הציוויליזציה המערבית. בניגוד לאימרה הידועה "אם אינך יכול להכות אותו, הצטרף אליו" - קבע בן לאדן את העיקרון ש"אם אינך יכול להצטרף אליו, הכה אותו". הכול בשם אללה ונביאו מוחמד. יש בעולם יותר מ-20 מדינות ערביות, שאין בתוכן אף משטר דמוקרטי, אף חברה ליברלית, אף שלטון שאינו מושחת. ויש בעולם כ-30 מדינות מוסלמיות נוספות, שאין בתוכן כמעט אף משטר דמוקרטי, אף חברה ליברלית ואף שלטון שאינו מושחת. זה לא יכול להיות מקרי. יש כאן כשל בסיסי, של אמונה, של אופי, של מסורות, של תפיסת עולם, של יחס לאישה, של כיבוד הזולת, של מוסר ציבורי, של תרבות חיים. למותר לומר, שלא כל הערבים כאלה ולא כל המוסלמים כאלה וכי כל דיבור מעין זה מעלה מיד חשד של שוביניזם ושל גזענות, שלא לומר – אנטישמיות. (כי הרי אנחנו בני דודים). אך מי שאינו מכיר בתופעות הללו עושה שקר בנפשו. לא ייתכן שלא נוכל לנהל דיון ענייני בגורמים המאיימים להרוס את העולם המערבי בכלל, ואת ישראל בפרט, רק מפחד מפני ה"פוליטיקלי קורקט". יש מידה לא מבוטלת של צביעות מתחסדת בהתעלמותה של האינטליגנציה המכונה "נאורה" מהתופעות השליליות בחברה הערבית והמוסלמית. דווקא בקרב האינטלקטואלים הערבים-מוסלמים ניתן לאחרונה להבחין בנכונות להתעמת עם המציאות המרה שבה הם שרויים. שאלת הסולידריות יש רק חברה ערבית אחת, שחיה במשטר נאור, דמוקרטי וליברלי ונהנית מזכויות אזרח, מתקציבי רווחה, מחופש הביטוי, מייצוג פוליטי בפרלמנט ומפירותיה של כלכלה חופשית – אלה הם ערביי ישראל. הפלשתינאים "שלנו". למעלה ממיליון נפש. נכון, שרבים מהם רואים בעצם קיומה של מדינת ישראל אי-צדק היסטורי. נכון, שבחלוקת המשאבים הם קופחו במשך שנות דור. נכון, שהם אינם חשים אזרחים שווים. ובכל זאת: הם נהנים מרמת חיים, רמת חופש ורמת ציוויליזציה שאין דומות לה בארצות ערב וביתר מדינות האיסלאם. ובתמורה לכך, ערביי ישראל, בתנאים פסיכולוגיים קשים, חשופים להסתה של כלי התקשורת מהארצות השכנות, מושפעים מגורל בני עמם בשטחים, חצויים בבעיית הנאמנות הכפולה, גילו עד עכשיו מידה רבה מאוד, אולי אפילו מפתיעה, של נאמנות למדינת ישראל. תמיד היו יוצאים מן הכלל, אך עד לאינתיפאדה הנוכחית, למעשה עד לזמן האחרון, לא הייתה סיבה לפקפק בסולידריות הבסיסית של הציבור הערבי עם המדינה. אולם פרשת בני משפחת בכרי מכפר בענה, חשיפת 25 התארגנויות חתרניות בקרב ערביי ישראל בשנה האחרונה, ההפגנות הקיצוניות של התנועה האיסלאמית, העוינות של הסטודנטים הערבים בקמפוסים וההסתה הדמגוגית של חברי כנסת ערבים, מעוררים חשד כבד של סחף לאומני-איסלאמי בחלקים ניכרים של הציבור הערבי. הם עוד לא חצו את הרוביקון, אבל הם מתקרבים לנקודה שבה הפור ייפול ונאמנותו של הציבור הערבי תפנה את מקומה לעוינות גלויה ופעילה. הגזר והמקל בינתיים עלינו לעשות כל מאמץ כדי לסגור את הפערים בין האוכלוסייה היהודית והערבית. המדובר בכסף, בהרבה כסף, לסלילת כבישים, להתקנת ביוב, לבניית כיתות לימוד, למתן שירותי רווחה, לשיפור שירותי הבריאות, בקרב הערבים והבדווים (וגם הדרוזים). היו כבר החלטות כאלה בעבר, אבל הן לא יושמו. אם לא נירתם עכשיו למשימה, בעתיד זה יעלה הרבה יותר, לא רק בכסף, אלא גם בדם. בד בבד חייבים השלטונות להירתם, ללא היסוס, לביעור נגע הבוגדנות שצץ לאחרונה בחוגים לאומניים ופנאטיים-דתיים של הציבור הערבי. משתפי פעולה עם ארגוני החבלה יועמדו לדין, מטיפים ממרידים יסולקו, מורים מסיתים יפוטרו וכל ניסיון של שימוש בכוח נגד השלטונות ידוכא ביד קשה. (אם כי לשם דיכויין של הפגנות, אפילו הפגנות פרועות, אין צורך להרוג 12 אזרחים). כאשר איש ציבור ערבי טוען בגלוי כי "חוסר נאמנות למדינה איננו עבירה על החוק", עלינו להבין את הרמז. הדרך מהצדקת מעשי הפיגוע לשיתוף פעולה עם המחבלים, מעריכת הפגנות שיטנה למרד גלוי נגד השלטון - איננה ארוכה כל-כך. זוהי סכנה יותר חמורה מהאינתיפאדה, יותר מאיימת מכל צבאות ערב. אם יהודים לא יעזו לנסוע בלילות בגליל, אם צה"ל יצטרך לשלוח טנקים כדי להשליט סדר בטייבה או בנצרת, אנחנו עוד נתגעגע לקרבות בשכם ובגנין. מכל הנימוקים לזירוז ההסדר עם הפלשתינאים, ההידרדרות ביחסים עם ערביי ישראל - הוא הנימוק המשכנע ביותר.
