מצעד הפזמונים
אנחנו יוצאים יחד חודשיים וקצת. 65 ימים בערך. חודשיים וקצת אני מחכה שיגיד לי את המשפט ההוא שמורכב מ-3 מילים. 65 ימים הוא שותק, ביום ה-66 הוא עושה את זה ומשחרר מגרונו את שלושת המילים, בקול אלט משהו :"תעברי לגור איתי"? "כן, כן, כן", אני מחזירה לו את שלושת המילים שלי בסופראן. שישי אח"הצ, כמו בטקס של קבלת שבת המלכה, אני מתייצבת אצלו בדירה. מטפסת שלוש קומות, מתנשפת, מבליטה חזה, מכניסה בטן ומצלצלת בפעמון. הוא פותח, מעיף מבט בשתי שקיות הניילון שאני אוחזת, העמוסות בספרים שלי, ועוד מבט מעבר לכתפי, מנסה להבין אם משה הובלות בעקבותי ושואל: "זה הכל? אין לך ריהוט" בגדים? חתול? מיקרו? משהו?" "יש לך כוננית לספרים שלי?" אני בולעת רוק ועלבון לאינטלקטואליות שלי... הרעיון הזוגי מתחבב עלי במהלך השבת, שעוברת עלינו בתנוחה אופקית. "לגור איתו", מתנגן אצלי שוב ושוב. השבוע הראשון שלנו עובר כמו טריפ הזוי. משחת השיניים הפתוחה לא מרגיזה אותי, התחתונים שלו על רצפת המקלחת לא עושים לי חשק לצעוק, הקונדומים המשומשים מתחת למיטה לא מזיזים לי, שערות הכלב במיטה לא מפריעים לי, נגמר הקפה? המאפרות מלאות? הזבל גולש? הכלים עלי? הטלפונים מהחברות הישנות שלו? הכל זניח. "לגור איתו" אני עדיין שרה כמו באופרה. בשבוע השני, אני מוצאת את עצמי לא ממהרת הביתה, מתנדבת לשעות נוספות במשרד, עוזרת לזקנים לחצות את הכביש, בודקת אפשרות להכנסה נוספת במשלוחי פרחים. מגיעה הביתה בשעות הערב המאוחרות, מפהקת, נותנת הסבר קצר ומדעי על היום המפרך שהיה לי ומבטיחה לו שמחר אקח על עצמי את מטלות עוזרת הבית. "לגור איתו" אני מגמגמת בזיוף. בשבוע השלישי, אני מתעוררת עם כאב ראש, טשטוש בראיה ובלאק אאוט פתאומי שמשכיח ממני את מילות השיר "לגור איתו". גוררת עצמי למטבח, ניצבת מול המקרר ומחפשת את ידית הפתיחה. אני מתקשה למצוא את ידית המקרר ולא בגלל ראיה מטושטשת. המקרר מכוסה כולו בפתקים וורודים שהוא מצמיד למקרר אחת ל-7.5 דקות: "רינתוש מתוקה, תורידי את שולץ לסיבוב קקי בפארק" "אני אוהב אותך, תקני קפה בדרך הביתה" "רונוש, אני לא מוצא את הגרב השחורה עם החתול האדום" "את מגיעה היום בערב? תביאי איתך איזה טייק אווי" "תור מי להוריד היום את הזבל?" "צילצל היום רון, אמר שהיה אהבת חייך, מיהרתי לצאת ולא הספקתי לרשום את הפלא שלו" "פמקין שלי, בא לך לאכול היום בחוץ? תזמינו לנו שולחן אצל איזי" "אמא שלך מוסרת שדודה חנה תהיה אצלה היום, היא תשמח לראות אותך" "יש לך היום תור לשיננית בשעה 8 בבוקר, אל תאחרי" "נגמר הבונזו, תקני 18 ק"ג. "לגור איתו" אני מפסיקה לשיר. מוותרת על חיפוש ידית המקרר, מושכת עלי ג´ינס וטישרט ומחזירה את הספרים לשתי שקיות ניילון. במדרגות, אני מוצאת את עצמי מפזמת: "אני חוזר הביתה". אני חושבת שבפעם הבאה אחכה עוד כמה ימים, לפני שארצה לשמוע את אותן 3 מילים.
אנחנו יוצאים יחד חודשיים וקצת. 65 ימים בערך. חודשיים וקצת אני מחכה שיגיד לי את המשפט ההוא שמורכב מ-3 מילים. 65 ימים הוא שותק, ביום ה-66 הוא עושה את זה ומשחרר מגרונו את שלושת המילים, בקול אלט משהו :"תעברי לגור איתי"? "כן, כן, כן", אני מחזירה לו את שלושת המילים שלי בסופראן. שישי אח"הצ, כמו בטקס של קבלת שבת המלכה, אני מתייצבת אצלו בדירה. מטפסת שלוש קומות, מתנשפת, מבליטה חזה, מכניסה בטן ומצלצלת בפעמון. הוא פותח, מעיף מבט בשתי שקיות הניילון שאני אוחזת, העמוסות בספרים שלי, ועוד מבט מעבר לכתפי, מנסה להבין אם משה הובלות בעקבותי ושואל: "זה הכל? אין לך ריהוט" בגדים? חתול? מיקרו? משהו?" "יש לך כוננית לספרים שלי?" אני בולעת רוק ועלבון לאינטלקטואליות שלי... הרעיון הזוגי מתחבב עלי במהלך השבת, שעוברת עלינו בתנוחה אופקית. "לגור איתו", מתנגן אצלי שוב ושוב. השבוע הראשון שלנו עובר כמו טריפ הזוי. משחת השיניים הפתוחה לא מרגיזה אותי, התחתונים שלו על רצפת המקלחת לא עושים לי חשק לצעוק, הקונדומים המשומשים מתחת למיטה לא מזיזים לי, שערות הכלב במיטה לא מפריעים לי, נגמר הקפה? המאפרות מלאות? הזבל גולש? הכלים עלי? הטלפונים מהחברות הישנות שלו? הכל זניח. "לגור איתו" אני עדיין שרה כמו באופרה. בשבוע השני, אני מוצאת את עצמי לא ממהרת הביתה, מתנדבת לשעות נוספות במשרד, עוזרת לזקנים לחצות את הכביש, בודקת אפשרות להכנסה נוספת במשלוחי פרחים. מגיעה הביתה בשעות הערב המאוחרות, מפהקת, נותנת הסבר קצר ומדעי על היום המפרך שהיה לי ומבטיחה לו שמחר אקח על עצמי את מטלות עוזרת הבית. "לגור איתו" אני מגמגמת בזיוף. בשבוע השלישי, אני מתעוררת עם כאב ראש, טשטוש בראיה ובלאק אאוט פתאומי שמשכיח ממני את מילות השיר "לגור איתו". גוררת עצמי למטבח, ניצבת מול המקרר ומחפשת את ידית הפתיחה. אני מתקשה למצוא את ידית המקרר ולא בגלל ראיה מטושטשת. המקרר מכוסה כולו בפתקים וורודים שהוא מצמיד למקרר אחת ל-7.5 דקות: "רינתוש מתוקה, תורידי את שולץ לסיבוב קקי בפארק" "אני אוהב אותך, תקני קפה בדרך הביתה" "רונוש, אני לא מוצא את הגרב השחורה עם החתול האדום" "את מגיעה היום בערב? תביאי איתך איזה טייק אווי" "תור מי להוריד היום את הזבל?" "צילצל היום רון, אמר שהיה אהבת חייך, מיהרתי לצאת ולא הספקתי לרשום את הפלא שלו" "פמקין שלי, בא לך לאכול היום בחוץ? תזמינו לנו שולחן אצל איזי" "אמא שלך מוסרת שדודה חנה תהיה אצלה היום, היא תשמח לראות אותך" "יש לך היום תור לשיננית בשעה 8 בבוקר, אל תאחרי" "נגמר הבונזו, תקני 18 ק"ג. "לגור איתו" אני מפסיקה לשיר. מוותרת על חיפוש ידית המקרר, מושכת עלי ג´ינס וטישרט ומחזירה את הספרים לשתי שקיות ניילון. במדרגות, אני מוצאת את עצמי מפזמת: "אני חוזר הביתה". אני חושבת שבפעם הבאה אחכה עוד כמה ימים, לפני שארצה לשמוע את אותן 3 מילים.
