אני לא רואה בזה שום נצחון...
ראשית, השנה המצעד המתוכנן הוא לא קטן ולא שקט יחסית. שנית, איני רואה בו ניצחון כלשהו על ילדות לא קלה. כיצד זה שמצעד הגורם לאנטיגוניזם גדול כזה, וכיצד מצעד זה הגורם לקרע כזה וליריבויות שניתן היה לא להעלות אותן - כיצד הוא נקרא מצעד של סבלנות? הרי המצעד, שעדיין לא הבנתי מה טיבו ומה מטרתו, גורם להקצנת העמדות של כל הצדדים. נציגי הקהילה (או מי שחושבים שהם נציגים ובעצם לא מייצגים אף אחד פרט לעצמם) הופכים לאנטי דתיים יותר מבעבר, הופכים לקיצוניים יותר מבעבר ומשום מה גם זזים גם שמאלה קיצונה בעמדה הפוליטית - כאילו הם מייצגים מישהו. מנגד, גם הדתיים (ואני מדבר כרגע על הלאומיים) שיש בהם שיכולים להיות סבלניים כלפי ההומואים ולסביות - הרי שאחרי מצעד שכזה כל סיכוי להידברות נופל עוד לפני שקם. מצעד סבלנות? מצעד התפצלות. ניצחון אישי? על מי? את מי אני מנצח? מי הפסיד? האם זה שהמצעד פוגע ברגשותיהם של החברה ממנה אני בה - זהו הניצחון שלי? האם כל שאיפתו של ההומו היא - לצעוד ברחובה של עיר? זהו ניצחונו? ומה קורה יום אחרי המצעד? תבוא עליו התבוסה הגדולה יותר - כי השנאה להומואים רק תהיה גדולה יותר. אני לא רואה משהו טוב במצעד הזה - כל עוד הוא נעשה תוך פגיעה ברגשות אחרים. כל עוד "ההנהגה" שמובילה אותו מייצגת נתח צר ביותר וקיצוני. זה שריגשותינו נפגעים לפעמים - אינו מתיר לנו לתמוך במשהו שיפגע באחרים. זה נכון תמיד ובמיוחד בחודש אלול לפני הימים הנוראים.
