מצעד הגאווה
אני בן 30, גיי, עובד, מבלה, גר לבד, עצמאי, בטוח בעצמי, מחוץ לארון, שלם ואוהב את עצמי מאד (שחוק עד כמה שזה נשמע, אבל אמיתי) והייתי רוצה לשתף אתכם בתחושות שלי לגבי מצעד הגאווה. בשנים האחרונות נהגתי לצעוד ומאד נהניתי, השנה יש לי בעיה אישית גדולה עם המצעד, אני לא מרגיש גאה להיות חלק מקהילה שלדעתי אין לה זהות, יתכן שאני מכיר רק חלק מסויים בקהילה, שגולש בצ'טים, משתתף בפורומים ובאתרי הכרויות שכל המשמעות שבהשתתפות בהם היא למטרת סקס, מימוש פנטזיות, סייבר, אורגיות וכל המשתמע מכך. חברה של אנשים ששופטת אחד את השני על פי מראה חיצוני, מה שיותר שרירי וחלק, הכי שזוף או בהיר שיש, הכי הרבה מתאמן או מושך. כל מיני נתונים בלתי אפשריים או לא מציאותיים שיש שלא מאפשרים שום סיכוי או דרך לפרוץ מעבר לזה, להשתייך למשהו אמיתי, שלם, אחר. אם במקום המצעד היה אפשר להשקיע, לשפר, ללמד, להשמיע ולהבין יותר אחד את השני ביננו, מעבר להצגה והנסיון להוכיח לסטרייטים עד כמה אנחנו מאוחדים שלמים, חזקים ובטוחים בעצמנו, שהרי בעצם זה מזוייף, לא אמיתי ולא נכון כל עוד היחס אחד לשני, כמו שאמרתי, הוא כל כך ביקורתי, צדקני ואולי אפילו אכזרי (החיפוש אחר "האחד", המושלם, הגברי, הסטרייטי) כשכל מה שלא עומד בסטנדרטים ובנתונים האלה לא ראוי אפילו למבט ולהחלפת מילה והבנה. אולי אתם חושבים שאני בדיכאון או במצוקה או בעייתי או סתם לא שלם עם עצמי, אני חושב שאני רק קצת יותר מודע לעצמי ולדברים, עם כל הצער והכאב אני חלק מאותה חברה שפשוט לא יודעת לנצל את כל הנתונים והאפשרויות שטמונות בה ומשקיעה זמן ומחשבה בדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון... אנחנו צריכים לרפא הרבה מחלות בתוכנו לפני שאנחנו פורצים בכל מיני מצעדים וחגיגות. אני אשמח לשמוע את דעתכם, אולי ללמוד משהו חדש ולהסביר את עצמי, תודה על ההקשבה
אני בן 30, גיי, עובד, מבלה, גר לבד, עצמאי, בטוח בעצמי, מחוץ לארון, שלם ואוהב את עצמי מאד (שחוק עד כמה שזה נשמע, אבל אמיתי) והייתי רוצה לשתף אתכם בתחושות שלי לגבי מצעד הגאווה. בשנים האחרונות נהגתי לצעוד ומאד נהניתי, השנה יש לי בעיה אישית גדולה עם המצעד, אני לא מרגיש גאה להיות חלק מקהילה שלדעתי אין לה זהות, יתכן שאני מכיר רק חלק מסויים בקהילה, שגולש בצ'טים, משתתף בפורומים ובאתרי הכרויות שכל המשמעות שבהשתתפות בהם היא למטרת סקס, מימוש פנטזיות, סייבר, אורגיות וכל המשתמע מכך. חברה של אנשים ששופטת אחד את השני על פי מראה חיצוני, מה שיותר שרירי וחלק, הכי שזוף או בהיר שיש, הכי הרבה מתאמן או מושך. כל מיני נתונים בלתי אפשריים או לא מציאותיים שיש שלא מאפשרים שום סיכוי או דרך לפרוץ מעבר לזה, להשתייך למשהו אמיתי, שלם, אחר. אם במקום המצעד היה אפשר להשקיע, לשפר, ללמד, להשמיע ולהבין יותר אחד את השני ביננו, מעבר להצגה והנסיון להוכיח לסטרייטים עד כמה אנחנו מאוחדים שלמים, חזקים ובטוחים בעצמנו, שהרי בעצם זה מזוייף, לא אמיתי ולא נכון כל עוד היחס אחד לשני, כמו שאמרתי, הוא כל כך ביקורתי, צדקני ואולי אפילו אכזרי (החיפוש אחר "האחד", המושלם, הגברי, הסטרייטי) כשכל מה שלא עומד בסטנדרטים ובנתונים האלה לא ראוי אפילו למבט ולהחלפת מילה והבנה. אולי אתם חושבים שאני בדיכאון או במצוקה או בעייתי או סתם לא שלם עם עצמי, אני חושב שאני רק קצת יותר מודע לעצמי ולדברים, עם כל הצער והכאב אני חלק מאותה חברה שפשוט לא יודעת לנצל את כל הנתונים והאפשרויות שטמונות בה ומשקיעה זמן ומחשבה בדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון... אנחנו צריכים לרפא הרבה מחלות בתוכנו לפני שאנחנו פורצים בכל מיני מצעדים וחגיגות. אני אשמח לשמוע את דעתכם, אולי ללמוד משהו חדש ולהסביר את עצמי, תודה על ההקשבה
