crazy physicist23
New member
מצעד הגאווה, 1853
" מצעד הגאווה, 1853 מאת ב"צ, יומן בשל המלחמה בצפון ירדה מן הפרק הסוגיה של מצעד הגאווה בירושלים שהיה צריך להתקיים בשבוע זה. אילו התקיים היה לבטח המפגש בין הצועדים במצעד לבין העדה החרדית מחולל סערה גדולה ואולי אלימות פיסית, כפי שאירע בעת המצעד בשנה שעברה, שנגמר בדקירה של אחד הצועדים על ידי חרדי. והנה נפלו עיני השבוע על מאמר בגיליונו החדש (מס' 188) של כתב העת "עת-מול" לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל. במאמר, מאת אברהם אופיר שמש, מן המכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל, מסופר על מקרה שקרה בירושלים בשנת 1853: יהודי, פקיד בבית חרושת ירושלמי, מן העדה האשכנזית, נאשם בקיום יחסים הומוסקסואליים עם אחד הפועלים. בית הדין של העדה השית עליו עונש מוזר. הפקיד הופרש מן העדה במשך שלושים יום, ובאותו זמן התחייב ללכת לבית המדרש שלוש פעמים בשבוע בלבוש אבל ולכרוך צעיף שחור על פיו, ואז לעלות על הבימה ולקרוא: "חטאתי לה' אלוהי ישראל, והנני מתחרט ושב בתשובה". הפרשה כולה מובאת בספרו של יהושע דוד ילין, "זיכרונות לבן ירושלים" שיצא לאור בירושלים בשנת תרפ"ד, וממנו שאב אופיר שמש את האינפורמציה. תוך כדי הקריאה שאלתי בלבי אם אמנם העונש המתואר למעלה מצביע על דחייה מוחלטת של ההומוסקסואל, או דווקא על סובלנות מסוימת. והאומנם אבותינו לפני מאה וחמישים שנה היו סובלניים בדרכם הרבה יותר מן החרדים של ימינו, המתנגדים בנחרצות למצעד הגאווה עד כדי נכונות לפגיעה פיסית במי שמצהיר על ההומוסקסואליות שלו בפומבי. כי כל הקורא בקפידה את פרשת ההומוסקסואל הירושלמי כפי שמתאר אותה יהושע ילין, רואה שהאנושיות מנצחת בה בכל זאת את הדין. הדבר היה אפשרי אז, בעיקר מפני שהומוסקסואליות עוד לא נתפשה בימים ההם כדבר הקשור באישיותו של הנאשם אלא כמעידה, חמורה אמנם, שאפשר לכפר עליה. בשום מקום שם, ההומוסקסואל אינו מתואר כמפלצת או כתת-אדם, בניגוד תהומי ליחס הפומבי שמגלים החרדים הקיצוניים והרבנים של ש"ס אל הומוסקסואלים, כאשר שוללים את קיומם הפיסי ושוללים את זכותם להיקרא בני אדם ומדמים אותם לחיות. הטענה שאפשר להשמיע בכביכול זכות ההקצנה הפראית הזאת היא שההומוסקסואליות נעשתה נפוצה היום יותר מבעבר ועל כן היא מפחידה יותר את אנשי הדת. האומנם? ההיסטוריה אינה מאשרת זאת כלל. כי מתברר שהומוסקסואליות היתה דווקא נפוצה מאוד בעבר בחברה היהודית והיתה בין הבעיות השכיחות שרבנים נדרשו לענות עליהן בדורות ההם. כל הרוצה לדעת על כך יקרא את מאמרו המרתק של ירון בן נאה שהתפרסם בכתב העת "ציון" בשנת 2001, "משכב זכר בחברה היהודית העותמאנית", המראה, על פי טקסטים של שאלות ותשובות רבניות, על הפתיחות היחסית שגילו באותן תקופות רחוקות לתופעות שונות של הומוסקסואליות בחברה היהודית ולעיסוק השכיח בזנות של נערים יהודים שנודעו ביופיים והתנאו במראה נשי. בקריאה שנייה של הקטע מזיכרונותיו של יהושע ילין מצאתי אפילו שיש פיוטיות מסוימת בעונש - המשפיל אמנם - שהוטל על אותו הומוסקסואל ירושלמי. הרי העובדה שמלבישים אותו בבגדים שחורים ונבדלים מיתר בני הקהילה ומכסים את מחצית פניו בצעיף, ומעלים אותו על הבימה לקרוא טקסט מיוחד, היא סוג של תיאטרליזציה של החריג החברתי. היא אולי ניצן ראשון של תיאטרון במובן הבסיסי והמהותי ביותר שלו בתוך חברה שלכאורה התיאטרון זר לה לחלוטין. באופן פרדוקסלי, זה אולי הניצן הראשון של מצעד גאווה - מצעד של יחיד אמנם - בירושלים. הנה הולך לו בסך לובש השחורים ועולה על הבימה של בית המדרש וקורא בקול שהוא מתחרט על מעשיו אך עצם נוכחותו שם כנציב שחור אומרת גם ההפך מן המסר הרשמי של ההוקעה; אומרת שיש הומוסקסואליות בעולם, ושאי אפשר להתעלם ממנה. ולראיה - אף על פי שעברו דורות רבים וכל הנפשות הפועלות בפרשה כבר מזמן אינן בין החיים, הדמות המוזרה של לובש השחורים ממשיכה לחיות את חייה החידתיים, ולהיות עדות-נצח לדבר האסור, המרתק, זה שמתחרטים עליו לנצח, ולנצח חוזרים ושבים. "
" מצעד הגאווה, 1853 מאת ב"צ, יומן בשל המלחמה בצפון ירדה מן הפרק הסוגיה של מצעד הגאווה בירושלים שהיה צריך להתקיים בשבוע זה. אילו התקיים היה לבטח המפגש בין הצועדים במצעד לבין העדה החרדית מחולל סערה גדולה ואולי אלימות פיסית, כפי שאירע בעת המצעד בשנה שעברה, שנגמר בדקירה של אחד הצועדים על ידי חרדי. והנה נפלו עיני השבוע על מאמר בגיליונו החדש (מס' 188) של כתב העת "עת-מול" לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל. במאמר, מאת אברהם אופיר שמש, מן המכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל, מסופר על מקרה שקרה בירושלים בשנת 1853: יהודי, פקיד בבית חרושת ירושלמי, מן העדה האשכנזית, נאשם בקיום יחסים הומוסקסואליים עם אחד הפועלים. בית הדין של העדה השית עליו עונש מוזר. הפקיד הופרש מן העדה במשך שלושים יום, ובאותו זמן התחייב ללכת לבית המדרש שלוש פעמים בשבוע בלבוש אבל ולכרוך צעיף שחור על פיו, ואז לעלות על הבימה ולקרוא: "חטאתי לה' אלוהי ישראל, והנני מתחרט ושב בתשובה". הפרשה כולה מובאת בספרו של יהושע דוד ילין, "זיכרונות לבן ירושלים" שיצא לאור בירושלים בשנת תרפ"ד, וממנו שאב אופיר שמש את האינפורמציה. תוך כדי הקריאה שאלתי בלבי אם אמנם העונש המתואר למעלה מצביע על דחייה מוחלטת של ההומוסקסואל, או דווקא על סובלנות מסוימת. והאומנם אבותינו לפני מאה וחמישים שנה היו סובלניים בדרכם הרבה יותר מן החרדים של ימינו, המתנגדים בנחרצות למצעד הגאווה עד כדי נכונות לפגיעה פיסית במי שמצהיר על ההומוסקסואליות שלו בפומבי. כי כל הקורא בקפידה את פרשת ההומוסקסואל הירושלמי כפי שמתאר אותה יהושע ילין, רואה שהאנושיות מנצחת בה בכל זאת את הדין. הדבר היה אפשרי אז, בעיקר מפני שהומוסקסואליות עוד לא נתפשה בימים ההם כדבר הקשור באישיותו של הנאשם אלא כמעידה, חמורה אמנם, שאפשר לכפר עליה. בשום מקום שם, ההומוסקסואל אינו מתואר כמפלצת או כתת-אדם, בניגוד תהומי ליחס הפומבי שמגלים החרדים הקיצוניים והרבנים של ש"ס אל הומוסקסואלים, כאשר שוללים את קיומם הפיסי ושוללים את זכותם להיקרא בני אדם ומדמים אותם לחיות. הטענה שאפשר להשמיע בכביכול זכות ההקצנה הפראית הזאת היא שההומוסקסואליות נעשתה נפוצה היום יותר מבעבר ועל כן היא מפחידה יותר את אנשי הדת. האומנם? ההיסטוריה אינה מאשרת זאת כלל. כי מתברר שהומוסקסואליות היתה דווקא נפוצה מאוד בעבר בחברה היהודית והיתה בין הבעיות השכיחות שרבנים נדרשו לענות עליהן בדורות ההם. כל הרוצה לדעת על כך יקרא את מאמרו המרתק של ירון בן נאה שהתפרסם בכתב העת "ציון" בשנת 2001, "משכב זכר בחברה היהודית העותמאנית", המראה, על פי טקסטים של שאלות ותשובות רבניות, על הפתיחות היחסית שגילו באותן תקופות רחוקות לתופעות שונות של הומוסקסואליות בחברה היהודית ולעיסוק השכיח בזנות של נערים יהודים שנודעו ביופיים והתנאו במראה נשי. בקריאה שנייה של הקטע מזיכרונותיו של יהושע ילין מצאתי אפילו שיש פיוטיות מסוימת בעונש - המשפיל אמנם - שהוטל על אותו הומוסקסואל ירושלמי. הרי העובדה שמלבישים אותו בבגדים שחורים ונבדלים מיתר בני הקהילה ומכסים את מחצית פניו בצעיף, ומעלים אותו על הבימה לקרוא טקסט מיוחד, היא סוג של תיאטרליזציה של החריג החברתי. היא אולי ניצן ראשון של תיאטרון במובן הבסיסי והמהותי ביותר שלו בתוך חברה שלכאורה התיאטרון זר לה לחלוטין. באופן פרדוקסלי, זה אולי הניצן הראשון של מצעד גאווה - מצעד של יחיד אמנם - בירושלים. הנה הולך לו בסך לובש השחורים ועולה על הבימה של בית המדרש וקורא בקול שהוא מתחרט על מעשיו אך עצם נוכחותו שם כנציב שחור אומרת גם ההפך מן המסר הרשמי של ההוקעה; אומרת שיש הומוסקסואליות בעולם, ושאי אפשר להתעלם ממנה. ולראיה - אף על פי שעברו דורות רבים וכל הנפשות הפועלות בפרשה כבר מזמן אינן בין החיים, הדמות המוזרה של לובש השחורים ממשיכה לחיות את חייה החידתיים, ולהיות עדות-נצח לדבר האסור, המרתק, זה שמתחרטים עליו לנצח, ולנצח חוזרים ושבים. "
