ועוד בזכרוני ספסל מול ים, חיוך מבוייש ומגע של יד, אצבע מרפרפת וגל של חום. מבט נבוך וחיבוק ארוך, עצב ודמעה בסופו של יום. עוד לא חלף לו שבוע, אני כבר מתגעגע. המציאות עולה על כל דמיון, כך היא אמרה וצדקה. הו...כמה שהיא צדקה...
אמש- כשהלבנה ממעל הסתירה את השקיעה ישבנו חבוקים על ספסל ישן מעץ. , באישון לילה צללתי לתוך אגמי עיניך הרגשתי את מגע ידיך ברכות מלטפת הצמדת שפתיך לשפתיי ונשקת לי עד שנדלק הבוקר.
הלילה שמעתי קולות, רעש גלים נשברים אל החוף, ברוחות ובעין הסערה, ברחש אדווה שקטה. קולות שמעתי הלילה רחש ציפור אחת במשק כנפיה, ברוחות ובעין הסערה ובקול דממה דקה. הלילה שמעתי קולות. קולות שמעתי הלילה.
לעת ערב , עת שמש תישק לים על ספסל חובק גלים, נשב בשניים. תביט לי בעיניים ותשוח לי עמל יומך, תרעיף אהבתך בין גלים לרוח ים. לעת ערב, עת שמש תישק לים, תישק לשפתותי ותזכור.
שלווה שאין לה סוף בטיול לאורך חוף, בבוקר אחד של סתיו בימי פקיעת חצב. היד עוד זוכרת את המגע והעין את המבע, צליל קולך עוד באזניי, טעם שפתייך עוד בשפתיי. מבט עיניים וחיבוק בשניים בטיול לאורך שפת המים, בבוקר סתוי, רגיל לכאורה ושמש שזרחה רק לי ולה.
אוויר הים בריזת המים, שמש מחייכת בשמים כחולים. מטיילת לי בחוף יחפות הרגליים, שומעת ברקע צרחות של שחפים. חושבת איך חלפו הימים חודשים ושנים, זורמת על נחשולי החיים לעיתים מאושרת לפעמים מעוננת, מתכופפת להרים אבנים וצדפות. דמעה מלוחה על לחיי מחשבות נוגות חולפות במוחי. לו היית מתקרב מגיש לי מטפחת, אולי היינו פוסעים לנו יחד, משלבים מחשבות צועדים ללא מילים, על החוף עקבותינו בחול חקוקות. ערב רד שקעה לה השמש, אורזת מחשבותי בשקית של תקוות. לאט לאט לבדי צועדת בחוף נותרו עקבות אילמות.
על חגורה קשרתי צרור של מטפחות, בסערה חוללתי ריקוד של רגשות. על חגורה קשרתי מטפחות בשלל צבעים, לעיניך הבוערות אותן הורדתי בסערת היצרים. כאשר נשקתי לעיניך הורדתי את הורודה, את גופך ליטפתי נשרה לה הכתומה. ריקוד של מטפחות רקדתי עטפו אותנו במצע של סערה, עטופה נשארתי במטפחת לבנה. ברוך אותה הסרת עיניך להבה, ואותי סחפת לריקוד של אהבה.
שמרי לי הערב ריקוד, שמרי לי את הואלס האחרון. ואלס של שני נשמות לוהטות וחמות. שמרי לי הערב ריקוד, שמרי לי תשוקתך ואהבתך, שמרי לי קולך המרגיע שמרי לי גופך המשגע. שמרי לי הערב ריקוד, נרקוד הערב צמוד צמוד. שמרי לי את הריקוד האחרון, הריקוד שאחריו נלך יחד לישון.
לאורך חוף טילנו, יד ביד אחזנו, בחיבוק אוהב חבקנו , רעד גוף הרגשנו. ידי לחצה ידו, חיבוקי עטף גופו, גופי כולו געש, ליבי כה נירגש. ידי לחצה ידו, חיבוקי עטף גופו, דמעה מעיני זלגה, מצפה לפגישה הבאה..
החופים שלא היינו בהם מחכים שאקחך לשם, מצומת קרובה להזדמנות חדשה. רסיסים של דמעות אולי מהתרגשות או שמא מהפחד מהבלתי נודע... אך כשאת כך חבוקה רק זאת אדע גם הבלתי נודע כבר לא נראה כל כך נורא...