קשה כל כך ומוכר
כמובן שאת יכולה לחלוק, לזה נועד הפורום. קודם כל קבלי חיבוק גדול גדול.
החזרתי אותי אחורה. אמי נפטרה כחודשיים לפני שהקטנצ'יק שלי נולד (היום בן שנה +9). אין לי קרובי משפחה אחרים. אני זוכרת היטב את הכאוס המטורף של העצב הנוראי מצד אחד ואושר מצד שני.
היו לי תמיד רגשי אשם, רגשי אשם כשאני שמחה עם הילדים כי הרי אמא שלי אבדה, איננה וקרה האסון המחריד הזה. רגשי אשם כשאני בוכה ובוכה ליד תינוק קטנצ'יק שאמור לקבל רק תחושות חיוביות ומכילות מאמא שלו. אני זוכרת בדידות קשה וחופשת לידה מלאה בעצב ודואליות מטורפת של חיים ומוות.
תחושת הפיספוס האדירה שאמא שלי לא זכתה להכיר את הבן שלי שכה חיכתה לו, מלווה כל רגע מאז. בכל פעם שהקטן עושה משהו חמוד יש בי את הדחף לספר לאמא שכל כך היתה מתרגשת כשהגדולה שלי היתה עושה דברים חדשים. בדיוק היום ראיתי אמא לתינוק קטן יושבת יחד עם אימה והאמא שלה מחבקת את התינוק...מיד היו לי דמעות בעיניים.
אני כן יכולה להגיד שעברו כמעט שנתיים ממותה של אמי ואני במצב קצת יותר סביר. אני מעסיקה את עצמי נון סטופ ומאד עוזר לי להיות עסוקה ולא לבד עם המחשבות (בחופשת לידה לעומת זאת הייתי כל הזמן בדיכאון ובכיתי נון סטופ).
אני מספרת לילדים על סבתא שלהם, מראה להם תמונות של אמא שלי, הופכת אותה לחלק בלתי נפרד ממני. אני מקווה שיש לך קרובי משפחה שעוזרים ברמה הריגשית וברמה הפרקטית.
לבי איתך, אם אני יכולה לעזור במשהו את תמיד מוזמנת לכתוב לי.