סוסה מאעולפת
New member
מצופה לפעילה
אני הולכת בעירי, שעל מדרכותיה צעדתי כמו היא שייכת לי, בחזקתי ובבעלותי, כה רב היה הקשר שלי אל העיר, הייתי שייכת לה, חלק ממנה, חלק אינטגרלי ומאושר, תרתי משמע.
והיום, אני הולכת בה, בעירי, וצועקת בקול גדול 'בסדר, הצלחתם! הבסתם אותי'
אנשים נסים מפניי ברחוב, שתי עיניי כקרני לייזר ממוקדות היורות זעם מרוכז בכל העובר בדרכי. פניי מסכה אטומה של ניכור ובליבי זרות.
נראה לי שאפילו הבלנית נבהלת ממני, קולי מונע על ידי כניעה להשפלה. פני כבר רפויות בהשלמה. כל הזעם שהניע אותי נמחץ אל מול גלגליו של ההכרח.
ככה זה ביום של מקוה, אני מתפוצצת מבפנים, נאכלת נגמרת. שונאת את כל התהליך ואת האקט הסופי.
כן, אני יודעת שאין הבלניות אשמות, ועיניהן אינן מחטטות יותר מהצריך. אבל, לפעמים עולה בי מחשבה פרועה. אולי כל הבלניות הן בעצם לסביות, שכאן הן מצליחות להגיע אל סיפוקן, ואני משמשת כלי לתאוותן? לא שאני מתביישת
לא מזמן קראתי כאן על בחורה שהודעת הפתיחה שלה הייתה, שאתמול היא עברה ליד המקוה, ופשוט חלפה על פניו כלא היה. כוח גדול ממנה הניע אותה והניא אותה מלהיכנס.
חשבתי אז לעצמי, שאני מקוה שלעולם לא אהיה נוכחת בשעה שאחלוף על פני דלת המקוה בלי להיכנס. כי אז אדע את המוות. את מותה של האהבה, אותה האהבה שידעתי והתכרבלתי איתה 7 שנים, אותה האהבה שגרמה לי לרצות לעשות טוב לאהובי, זה יהיה יום מותה הרשמי של האהבה הבוערת שהזינה אותי כל השנים הללו מלהשתגע ולהיעלם.
ואתמול הייתי כפסע לידיעה המוחלטת הזו.
כן, בעלי אוהב אותי, אבל הוא כבר לא יודע איך, וכנראה גם כבר לא יודע את מי. מבולבל ומבועת הוא מנסה להיאחז בדפוסי חיים קודמים ונדחה שוב ושוב.
והוא במין חוסר אונים בייאוש שקט וכאוב מנסה שוב, תוהה ונבוך לאן נעלמתי, ומה יהיה?
ואני אין לי תשובה, אני רק יודעת שאני הולכת ומתה בתוכי.
האם יש לי שבע נשמות ויום אחד אקום לתחיה?
אך לאיזה עולם אתעורר?
אני מלווה את הפורום כצופה שקטה כבר למעלה מחצי שנה. ההשפעה של הפורום עליי היא בלתי ניתנת למדידה. מה שלא עשו עשר שנים של חוסר מיקוד ופחדנות עשתה החצי שנה הזו.
כן, כבר למעלה מעשור ואף יותר אני מתחבטת ונחבטת, ולא יודעת מי אני ומה אני ולאן אני הולכת.
תמיד כשניסיתי לומר את מה שאני חושבת, להעלות תהיות, ספקות, להציב קושיות ולקרוא תיגר על דברים שאנשים עשו וחשבו בלי לדעת למה, היו אומרים לי: 'את חושבת יותר מדי' אבל אני יודעת את האמת. אני לא חושבת יותר מדי. להיפך, אני חושבת מעט מדי ומאוחר מדי.
כי אם הייתי חושבת יותר מדי, לא הייתי נותנת למחשבות שחולפות בראשי, להיעלם עם הופעתן, לדחוק אותן ולנסות לשכוח מהן. הייתי מתייצבת מול כל מחשבה שמופיע, ומנסה להבין את מקורה ותכליתה ולאן היא מובילה.
ואולי הייתי במקום אחר כיום.
אבל, כמו שאמרתי, מעט מדי ומאוחר מדי.
וכיום, בשנות השלושים לחיי, כשעול משפחה על כתפיי, אין לי כל כך מה לעשות עם כל אותן מחשבות שקמות ומתייצבות ומתגרות והורסות בי כל חלקה טובה.
הבעיה העיקרית היא, שאני חושבת שאם הייתי אכן סגורה על עצמי, אולי הייתי קמה ופועלת.
אבל הסינדול העצום של חיי, והספקות שעדיין קיימים בי, והפחדים שבכלל מתפרעים בי, לא מאפשרים לי בכלל להתקדם לכיוון כלשהוא.
משתבללת בתוך עצמי ומחכה.
למה? אינני יודעת.
ו- תודה על ההקשבה לשטף שפרץ ממני.
אני הולכת בעירי, שעל מדרכותיה צעדתי כמו היא שייכת לי, בחזקתי ובבעלותי, כה רב היה הקשר שלי אל העיר, הייתי שייכת לה, חלק ממנה, חלק אינטגרלי ומאושר, תרתי משמע.
והיום, אני הולכת בה, בעירי, וצועקת בקול גדול 'בסדר, הצלחתם! הבסתם אותי'
אנשים נסים מפניי ברחוב, שתי עיניי כקרני לייזר ממוקדות היורות זעם מרוכז בכל העובר בדרכי. פניי מסכה אטומה של ניכור ובליבי זרות.
נראה לי שאפילו הבלנית נבהלת ממני, קולי מונע על ידי כניעה להשפלה. פני כבר רפויות בהשלמה. כל הזעם שהניע אותי נמחץ אל מול גלגליו של ההכרח.
ככה זה ביום של מקוה, אני מתפוצצת מבפנים, נאכלת נגמרת. שונאת את כל התהליך ואת האקט הסופי.
כן, אני יודעת שאין הבלניות אשמות, ועיניהן אינן מחטטות יותר מהצריך. אבל, לפעמים עולה בי מחשבה פרועה. אולי כל הבלניות הן בעצם לסביות, שכאן הן מצליחות להגיע אל סיפוקן, ואני משמשת כלי לתאוותן? לא שאני מתביישת
לא מזמן קראתי כאן על בחורה שהודעת הפתיחה שלה הייתה, שאתמול היא עברה ליד המקוה, ופשוט חלפה על פניו כלא היה. כוח גדול ממנה הניע אותה והניא אותה מלהיכנס.
חשבתי אז לעצמי, שאני מקוה שלעולם לא אהיה נוכחת בשעה שאחלוף על פני דלת המקוה בלי להיכנס. כי אז אדע את המוות. את מותה של האהבה, אותה האהבה שידעתי והתכרבלתי איתה 7 שנים, אותה האהבה שגרמה לי לרצות לעשות טוב לאהובי, זה יהיה יום מותה הרשמי של האהבה הבוערת שהזינה אותי כל השנים הללו מלהשתגע ולהיעלם.
ואתמול הייתי כפסע לידיעה המוחלטת הזו.
כן, בעלי אוהב אותי, אבל הוא כבר לא יודע איך, וכנראה גם כבר לא יודע את מי. מבולבל ומבועת הוא מנסה להיאחז בדפוסי חיים קודמים ונדחה שוב ושוב.
והוא במין חוסר אונים בייאוש שקט וכאוב מנסה שוב, תוהה ונבוך לאן נעלמתי, ומה יהיה?
ואני אין לי תשובה, אני רק יודעת שאני הולכת ומתה בתוכי.
האם יש לי שבע נשמות ויום אחד אקום לתחיה?
אך לאיזה עולם אתעורר?
אני מלווה את הפורום כצופה שקטה כבר למעלה מחצי שנה. ההשפעה של הפורום עליי היא בלתי ניתנת למדידה. מה שלא עשו עשר שנים של חוסר מיקוד ופחדנות עשתה החצי שנה הזו.
כן, כבר למעלה מעשור ואף יותר אני מתחבטת ונחבטת, ולא יודעת מי אני ומה אני ולאן אני הולכת.
תמיד כשניסיתי לומר את מה שאני חושבת, להעלות תהיות, ספקות, להציב קושיות ולקרוא תיגר על דברים שאנשים עשו וחשבו בלי לדעת למה, היו אומרים לי: 'את חושבת יותר מדי' אבל אני יודעת את האמת. אני לא חושבת יותר מדי. להיפך, אני חושבת מעט מדי ומאוחר מדי.
כי אם הייתי חושבת יותר מדי, לא הייתי נותנת למחשבות שחולפות בראשי, להיעלם עם הופעתן, לדחוק אותן ולנסות לשכוח מהן. הייתי מתייצבת מול כל מחשבה שמופיע, ומנסה להבין את מקורה ותכליתה ולאן היא מובילה.
ואולי הייתי במקום אחר כיום.
אבל, כמו שאמרתי, מעט מדי ומאוחר מדי.
וכיום, בשנות השלושים לחיי, כשעול משפחה על כתפיי, אין לי כל כך מה לעשות עם כל אותן מחשבות שקמות ומתייצבות ומתגרות והורסות בי כל חלקה טובה.
הבעיה העיקרית היא, שאני חושבת שאם הייתי אכן סגורה על עצמי, אולי הייתי קמה ופועלת.
אבל הסינדול העצום של חיי, והספקות שעדיין קיימים בי, והפחדים שבכלל מתפרעים בי, לא מאפשרים לי בכלל להתקדם לכיוון כלשהוא.
משתבללת בתוך עצמי ומחכה.
למה? אינני יודעת.
ו- תודה על ההקשבה לשטף שפרץ ממני.
