מצב רע (ט)

[שינוי צורה]

מצב רע (ט)

עדיין למעלה, עדיין נאחזת בכל הכוח, אבל המחשבות החולות הגבירו מאוד את הווליום בזמן האחרון, ואני לא יודעת איך להנמיך אותו בחזרה, ואלפי פעמים ביום אני שומעת "שמנה שמנה שמנה" ולא משנה מה אני עושה זה לא עובר. התחלתי בדרך בודהיסטית לא מזמן ואני מתמידה, אבל באמצע המדיטציה אני נכנסת ללופים של מחשבות ולא מצליחה להשתלט עליהן. התחלתי טיפול חדש אצל פסיכולוגית שנראת לי ממש טובה, אני תולה בזה תקוות רבות, אבל עוד קשה לי לחשוף בפניה את כל הדברים כי אנחנו בקושי מכירות. ואני רואה שומן בכל מקום, ומשווה את עצמי לאחרות כמו שהייתי עושה בזמנים החולים שלי, חשבתי שכבר עברתי את זה, חשבתי שזה מאחורי. והדבר היחיד שמחזיק אותי מלצום (מתכננת בראש את כמות הזמן, אפילו את מספר הקילוגרמים שהייתי רוצה לרדת

לעזאזל!) זה שאין לי ברזל וזה כבר חמור ממש ממש, ומחר אני מקבלת כדורים שוב, ומפחדת שאני לא אוכל לשלוט בעצמי יותר ואצום, כי ברזל כבר יהיה לי.

זה חולה, אני יודעת את זה, ואני לא רוצה שיקחו את זה ממני. לא נתתי לחבר שלי לגעת בי במשך יומיים רצופים, לא הסברתי לו למה, לא דיברתי על זה עם אף אחד, אני יודעת שברגע שאני אומרת את זה למישהו במציאות הוא ינסה למנוע ממני לצום ואני לא יכולה לוותר על זה הפעם. חשבתי חצי יום על לספר לו ולא הצלחתי לחשוב על דרך לוותר על התכנון הזה לצום. הייתי מספרת לו אם הוא לא היה נכנס מזה לסרטים, אם הייתי יכולה להגשים את הסרט הלא הגיוני והאשלייתי לגמרי (אני יודעת) של לצום מעט זמן, להוריד קצת במשקל, ולהפסיק. אני יודעת שזה לא הולך להפסיק, אני יודעת שאני לא אהיה מרוצה, אבל אני לא מסוגלת לוותר על זה. מה קרה לי? כבר התפקחתי, אני כבר יודעת את כל הטריקים האלה ויודעת שזה לא עוזר בכלום ובחיים לא יגרום לי להיות שמחה יותר. שמישהו ירביץ לי וירטואלית, בבקשה. ורק להבהיר- אני יודעת שזו תקופה, אני שמחה שהתכנון שלי הוא לא על תת משקל (ואני לא אתן לעצמי להגיע לתת משקל, זה משהו שהוא יסוד מוצק יותר ממה שיכול להראות לכם ולי), ואני יודעת שהטיפול יעזור ואני יודעת שהתרגול יעזור ואני יודעת שיש איתי המון אנשים, ואני יודעת המון דברים, וזה מצב ממש משופר לעומת פעם בחיים שלי, וממש משופר לעומת התקפי הדיכאון האחרונים שהיו לא מזמן. אבל אני חייבת מקום להוציא את זה, מי שבמצב מעורער יחסית היום להפסיק לקרוא עכשיו, אני מתכוונת לזה, הסקרנות לא שווה את זה, תהיו אחראים אני מתחננת. אני שמנה, אני לא יכולה להסתכל על עצמי, לא יכולה שאף אחד יגע בי או יראה אותי, חייבת בגדים גדולים ורחבים שיסתירו את זה, חייבת לצום, לא יכולה יותר עם כמויות האוכל (למרות שהן סבירות לגמרי, אני יודעת), לא יכולה יותר עם האובססיביות שחזרה לחיים שלי, חייבת לעשות ספורט, חייבת שרירי בטן, חייבת להיות X קילו פחות עד לסוף השבוע הבא, לא יכולה להיות X קילו פחות עד סוף השבוע הבא, חייבת לספר, אסור לספר, לעזאזל כוסאומו העולם!

 

[המלאך השומר]

מילא העולם...?!

אבל אשתו... היא... היא... כו#*$@%$'שלה! אני לא מתכוון להרביץ לך וירטואלית, זה לא כיף

מה שכן, אני אגלה לך טיפ קטן: אם את רושמת "הסקרנות לא שווה את זה", זה ממש לא עובד... כאילו, זה כמו לזרוק מקל ליד כלב ולהגיד לו "אל תביא!", זה כמו לאכול ממתק ליד ילד ולהגיד לו "לא טעים!", זה כמו... נו, בטח הבנת, אבל אם יש לך עוד דוגמאות את מוזמנת להמשיך

אה, ובקשר למה שכתבת, אני בטוח שאת מה-זה-לא-שמנה, זאת אומרת, שלפי איך שאת כותבת, את לא רק חכמה...

 

[ג ר נ י ו ם]

ברור, לפי איך שהיא כותבת

ניתן לקבוע את הBMI המדויק (מדויק!) של שינוי צורה. אני מקווה שאתה מודע לקשיים הלוגיים והאחרים שבתגובה שלך, ושלהבא תתבטא במעט יותר רגישות. תודה!

 

[קוקולה 19]

איזה הקלה...

כבר חשבתי שאני היחידה שלא קלטה מה הוא מקשקש.... אשמח להסבר , למען האמת. מעבר לזה , סתם רציתי להגיד שאני נורא מזדהה. כלומר...המצב שלי אמנם גרוע ואני בתת משקל נוראי , אבל אני יכולה כבר להגיד לך שזה באמת לא משנה. המקום הזה ותהליך העלייה גורמים לי להרגיש ככה , לא משנה כמה נמוך המשקל. ככה ששמנה באמת או לא שמנה , או אפילו רזה כמו שלד , זה בכלל לא משנה את התחושות האלה. וכשאת מרגישה אותן את צריכה תמיד להשתמש יותר בהיגיון ולהבין שזה לא ישתנה גם אם תרדי ותרדי ותרדי ותרדי עד אינסוף או במקרה שלי , עד חוסר תפקוד מינימלי (כוסאמו העולם ואשתו , אה...). מה עם דיאטנית? יפה שיש טיפול פסיכולוגי , אבל יש דיאטנית בתמונה? אולי , אם מותר לך לרדת , בצורה בריאה ושפויה , עם מעקב , זה יכול לגרום לך להרגיש טוב? (לא שאני מעודדת ירידה חלילה , אבל אם המצב הוא לא תת משקל , ואת לא מרוצה , אז אולי אפילו סתם חיזוק של השרירים או לעבוד יותר על עיצוב יכול לעזור. ללכת בדרכים בריאות...). ואני כותבת את ההצעות האלה כי הן באמת פרקטיות בעיני יותר מרק עבודה נפשית וקבלה עצמית. כי לפעמים אפשר גם לקבל את מה שרוצים בדרך בריאה וטובה של הרגלים נכונים ובריאים ולא צומות , וגם הלמידה הזאת - של להפסיק עם השחור לבן והקיצוניות , היא לא פחות חשובה בעיני מעבודה על הנפש. בהצלחה ו...חיבוק גדול ו...מזדהה...

 

[ג ר נ י ו ם]

לא בהכרח מסכימה אתך

להגיד למופרעת אכילה לשעבר או בהווה "מותר לך לרדת" היא אמירה מסוכנת. מה זה "מותר לך לרדת"? אצל אנשים נורמאלים, כלומר לא חולים, המשקל הוא טווח.בטווח התקין, תמיד "מותר" לרדת ותמיד "מותר" לעלות, במידה. ולהגיד למישהי שלא מקבלת טיפול מספק ושעולות אצלה שוב מחשבות אנורקטיות בדרגה גבוהה - תעשי ספורט, תעצבי את השרירים, זה יעזור - נראה לי מסוכן. אלה דברים שאפשר לעשות רק כשהגוף מקבל תזונה מספקת (וזה לא נשמע המקרה כאן). רק הערה (מנוסחת רע כי אני טיפה שיכורה, וגם מכוונת בעיקר אל שינוי צורה ולא אלייך, גלית, רק להבהיר).

 

[המלאך השומר]

אולי זה הזמן, אולי זה המקום

אבל לעניות דעתי לא יזיק קצת הומור בפורום הזה.

 

[טל מישל עמר]

אני תוהה

האם פרצו לך לשם משתמש שלך מכיוון שזה ממש לא נשמע כמו "המלאך השומר" שהכרתי בעבר

 

[המלאך השומר]

מתנצל

ולא רק על כך שניסיתי ללכת בדרך שונה.

 

[קולדון]

היי

יאללה.. אני יודעת שזה קשה, אבל את יודעת שזה מה שצריך לעשות. במילים את יודעת, במעשים התקדמת הרבה.. למה להשאר על הקצה? למה להסתפק בכמעט החלמה? למה להתפשר על מידי פעם רגשות קשים כאלו עם עצמך? למה להסתכן בלפגוע במערכת יחסים? מה יש בהפרעות אכילה שיכול עדיין למשוך אותך בעצם? כל מה שנשאר לך, לדעתי, זה הפחד ממקום לא מוכר של עוד התקדמות. עד עכשיו הוכחת לעצמך את ההיפך, נכון? למרות הפחד מה שקורה כשאוזרים את האומץ מגלה לך שזה שווה עת זה, תמיד. שהפרעות אכילה הן רק אשלייה ושום דבר שיכול לקרב אותך לאושר. ואולי... אולי שווה להוסיף עוד דברים לחיים, שימלאו לך אותם. אני יודעת שאצלי מהרגע שנכנס לי עניין פיזי, (ריקוד אקרובטיקה ספורט) אני מרגישה הרבה יותר מאושרת והגוף שלי הרבה יותר חשוב מאשר כמה אני שוקלת. אני מעריכה אותו יותר, לוקחת כמובן מאליו - הרבה פחות, מצליחה להרגיש אותו, ורוצה אותו בריא ומתפקד לפני הכל. ועוד משהו, זה שאת כותבת שהתכנון שלך הוא לא לתת משקל, זה יפה והכל.. אבל זה עדיין לא אומר הרבה בעיני, כשמדברים על פגיעה עצמית. ואל תשלי את עצמך.. כל עוד את מרגישה ככה... את נמצאת שם.

 

[ג ר נ י ו ם]

האמת שאני בעיקר מבולבלת

כי בפעם האחרונה שכתבת, נדמה לי שבשרשור שאני פתחתי שהוקדש לבנות שלא מתאשפזות, תיארת תיאור אחר לגמרי של מצבך. מה קרה מאז? את יכולה לחשוב על משהו שעודד את המחשבות האלה? שגרם להן? ביקשת שאהיה קשה כלפיך, אבל איי דונ'ט פיל לייק איט, מצטערת. אני קוראת אותך ובעיקר קוראת מישהי במצב נוראי של בדידות, שלא מסוגלת להתמודד עם הלופים המחשבתיים החולים הנוראים האלה לבדה (הגיוני לגמרי) אבל גם לא מסוגלת לחלוק אותם עם אחרים (פחות הגיוני בעיני, במיוחד אצל מישהי עם רמת המודעות העצמית שלך - והיכולת לחלוק, גם). אני מאוד מאוד מתחברת למה שקולדון כתבה מעליי לגבי רעיון ה"לרדת כמה קילו ולא להגיע לתת משקל" - זה לא תת המשקל הפוטנציאלי שמסוכן, או לא רק. זו המחשבה (אולי כבר המעשים, אצלך? הרי הקו בין מחשבה למעשים כשמדובר בהפרעות אכילה is a very thin one). אני לא יודעת מה עוד להגיד, חוץ משעצוב לי, עצוב לי בשבילך, ואני מדמיינת אותך נלחמת במחשבות האלה לבד וזה נורא. זה נורא. מתי את רואה שוב את הפסיכולוגית שלך? כתבת שאת לא יכולה עדיין להכניס את זה לטיפול (כי הקשר עוד לא חזק מספיק? כי את רוצה לצום?). אז הנה אני ישירה ואולי קצת קשה, כמו שביקשת: תתגברי על זה. תדפיסי את מה שכתבת ותביאי לה. תקדימי את הפגישה אם צריך, תעברו לפעמיים בשבוע אם צריך עכשיו שתהיי מוגנת יותר. תחזרי לדיאטנית. ובעיקר, תודיעי לכל מי שאת סומכת עליו בסביבתך שאת שוב במקומות האלה. אין לך ברירה אחרת אם את רוצה לחיות את החיים שאת רוצה לחיות (ואת רוצה לחיות אותם. באמת. תאמיני לי אם את שוכחת את זה בעצמך קצת לאחרונה). וכן, גם - מחבקת. חזק. כאן את לא לבד.

 

[clastic]

שאלה לא לגמרי קשורה...

כתבת "התחלתי בדרך בודהיסטית לא מזמן ואני מתמידה, אבל באמצע המדיטציה אני נכנסת ללופים של מחשבות ולא מצליחה להשתלט עליהן". יכולה לספר מה בדיוק את עושה? וכשאת מודטת - האם עלייך "להשתלט" או להיפטר באופן כללי ממחשבות 'לא קשורות'?

 

[פרפר בתוך אגרוף]

כמה ימים אחרי-

מקווה שלופ המחשבות החולות קצת נרגע, והצלחת לראות מתוכו משהו אחר. איך את מרגישה? ומה עובר עלייך בימים האחרונים?

 

[ג ר נ י ו ם]

שינוי?...

מה שלומך?