אביב וסתיו
New member
מפטיר יונה (סיפור)
במורד הכביש המתפתל בין פרדסי השרון, נראה שלט המורה "רמת יהושע" כל מי שיסטה מן הכביש הכפרי ויכנס אל היישוב יגלה בכניסה את בתי המושבה הישנים שנוסדו עם תחילת המאה העשרים, לאחריהם בתי הסוכנות אדומי הרעפים ואת כיכר הכפר הטובלת בירק. חמישה בתי כנסת ישנם ביישוב, האחד בנוסח אשכנז הסובל כרונית מחוסר במתפללים, השני בנוסח צפון אפריקה הסובל מחוסר מתפללים בחול ומעודף מתפללים בשבת והשלשה הנותרים-האחד צמוד לבית משפחתי, השני צמוד כמעט למבנה גדול יותר העשוי עץ-וכולם כולם בנוסח תימני. מפני שגם בעדה התימנית ישנם עדות נוספות: "עדת בלדי" -שנוסד עם העלייה הגדולה "עדת קורח" הצמוד לבית משפחה זו ו"עדת שרעבי", המשפחה הגדולה ביותר ביישוב. כל אלה נוסדו לאחר המריבה הגדולה של מפטיר יונה דשנת התשל"א. וכאן מתחיל הסיפור: יחיא קורח היה אחד מעשירי המושבה,כבד גוף היה ובעל שפם אדיר שנשאר לו עוד מן התקופה שהיה נוטר במשטרה הבריטית, השקעתו בתחומי הטחינה והפלאפל והסחוג תורגמו (לא תרג'ום)לפירות נפלאים ומתוקים שזרמו לכיסו בצורת לירות ישראליות. חמש דירות היה משכיר באיזור רמת גן ודוכן הפלאפל שופע הטחינה "לנוער העובד" ששכן ליד תיכון ארמנטורה הניב לו כסף רב מכיסי התלמידים המורעבים ותפוחי הכיסים. כמו כן היה מוכר באותה הזדמנות סלטים בצנצנות, סלטים תוצרת בית כגון: סחוג, חומוס, טחינה וחילבה בלולה שאשתו יונה הייתה עמלה עליהם ברפת הנטושה שעל יד הבית. אך דא עקא, אותו אדם שהתעשר כקורח בספר במדבר וזכה גם להיות ראש הקהל של בית כנסת "בלדי" היה רודף כבוד וגם קמצן גדול שלא שילם מעולם את חובותיו לבית כנסת זה. לפני תפילת השבת היה בא הוא עם ששת ילדיו והיה מסתדר בכותל המזרח, מחזן גת ומכשיר עצמו על מנת לקרוא את שיר השירים. כולם ידעו כי אחת לשנה, הוא יעשה הכל בכדי להשיג את מפטיר יונה, יתחייב בטבין ותקילין,אך אף פעם לא ישלם את חובו לגזבר זכריה שרעבי בעל הזקן הלבן וכובע הקסקט שהיה גם בעל המשפחה הגדולה ביותר במושבה. יום הכיפורים עמד להגיע ובשולחן האחורי ישבו שני צעירים "חברה ליצים" מאלה שהיו יוצאים במוצאי שבתות ל"מחולות תימן" השוכן ברחוב המסגר בתל אביב ומנסים את כוחם בריקודי הדעסא ובצעד התימני לקולו של אהרון עמרם,על מנת ללכוד את מבטיהן של יעלות החן מיישובי הסביבה. האחד שמו נתן ג'רופי היה צעיר צנום ובעל קול ערב, שלעתים היה עולה לתפילת מנחה או ערבית. השני שמו היה רן עוקאשי,ארוך כמו שרוך ועקשן כמו נעל הרים, היה עקשן גדול ודבק במטרה על מנת להשיגה. שניהם ישבו על הספסל ולאחר שדיברו על הבחורה שפגשו ב"מחולות תימן" פתח ג'רופי: "שמת לב שקורח הקמצן והג'חש אף פעם לא משלם את חובותיו?" "בטח... הוא כל כך נדיב עד ששרעבי הזקן נגנב ממנו, כמעט קיבל התקף לב שראה את החוב הכללי של מר קורח" פלט עוקאשי "איך אתה יודע" שאל "הצצתי בדוח שהוא עושה כל שבוע" חייך "אני מת להפיל את קורח, כמו שנאמר "ותפתח האדמה את פיה" סינן ג'רופי "ההוא קורח, זומאץ' מגלי וחימאר משווי (כלום קלוי ובשר צלוי) ברייה משונה, השם ירחם" "יש לי מזימה" אמר ג'רופי והוא לחש באוזני עוקאשי את דבר המזימה, עוקאשי הנהן וצחקק. יום כיפורים היה היום, מאות יהודים הצטופפו בבתי הכנסת במושבה, ואפילו בית הכנסת האשכנזי נראה צפוף... בית כנסת "נוסח בלדי" המה מאדם, טליתות לבנות ובגדי לבן נראו מקיר לקיר.עזרת הנשים בקומה השנייה, הייתה צפופה ודומה כי עמדה ליפול אל עזרת הגברים.המאווררים עבדו שעות נוספות וקירות העץ נאנחו מרוב חום. שעת מכירת מפטיר יונה עמדה בפתח ומר שרעבי עלה בדחילו וברחימו אל הבמה כשדממה מתוחה עומדת בפרץ. ההימור היה כי גם השנה ייטול מר קורח את הבכורה על "מפטיר יונה" ויחזן אותו בסלסול הכה מוכר. "מפטיר יונה, מחיר התחלתי שבעים לירות" זעק שרעבי בקול ממובטא "מאה לירות" פלט קורח הבטוח בעצמו "מאתיים לירות" נשמע קול מאחד הספסלים האחוריים כולם סובבו ראשיהם בתדהמה היה זה רן עוקאשי קורח הביט בו בעיניים רושפות ואחר לא ויתר: "מאתיים שבעים לירות" "שלוש מאות חמישים !" הפעם היה זה ג'רופי שאמר זאת בקול מחוייך "שלוש מאות חמישים פעם ראשונה" זעק שרעבי הלא מאמין "ארבע מאות" צעק קורח ההמום "חמש מאות" צעק צעיר נוסף מן הספסל האחורי "חמש מאות חמישים" צעק עוקאשי "שבע מאות לירות ישראליות" זעק קורח וקם על שתי רגליו והוא אדום מרוב זעם, כמו בלע צנצנת סחוג שלימה! ג'רופי התכופף ולחש לעוקאשי: "זה הסכום שהסכמנו, הלא כן?" "זהו, ההצגה נגמרה" חייך "שבע מאות פעם ראשונה, שבע מאות פעם שנייה, שבע מאות פעם שלישית! נמכר למר יחיא קורח -אל מבורך!!!" ומר קורח קם מכסאו וצעד מעדנות אל קדמת הבמה, בדרך נתקל מבטו בג'רופי ועוקאשי, הוא שלח בהם מבט ארסי והם בתגובה שלחו בו מבט ליצני. אחר עלה על הבמה פשט את ידיו, לקח את ספר המפטיר והנעים בקולו. יום כיפורים תם, לאחר כמה ימים לפני שבת, נפגשו עוקאשי וג'רופי ליד בית הכנסת: "קורח הקמצן כמעט רצח אותנו" אמר ג'רופי והוסיף "השגת את דף החשבון?" "כן, משכתי אותו מזכריה הלכתי לצלם עותק ואני אדביק אותו על הקיר למען יראו את החובות של קורח הקמצן" מאזן החובות של מתפללי בית הכנסת ניצב על לוח המודעות, מודבק בסלוטייפ. הנכנסים בשערי בית הכנסת עצרו ליד המודע והביטו בבעלי החוב כשהגדול מכולם היה כמובן מר קורח עם חוב של אלפיים לירות לבית הכנסת. לאחר מכן יצאו הנכנסים מחוץ לאולם והחלו להתדיין על חובו של אדם זה או אחר. בדבר אחד לא היו מחלוקות: חובו של קורח יכול לממן בניית דירה ! והנה השתתקו כולם, מר קורח צעד לבית הכנסת והוא לבדו, הוא ראה את התכונה הרבה וההצטופפות ליד לוח המודעות, הוא שם לב לגיכוחים והתקרב אל המודעה: "מה זה, מה זאת הבדיחה הזאת?" צרח "מי שם כאן את ההודעה בלי רשותי!" והנה קרב זכריה שרעבי אל האולם. קורח פנה אליו והם החלו לצעוק האחד על השני כששרעבי אומר: "אני לא חייל שלך ואני לא עובד שלך אז אל תעשה לי בה'דלה (בלגן), אם תמשיך להעליב אותי אני אעזוב את בית הכנסת ואני רוצה לראות איך תסתדר" "תעזוב תעזוב, מי צריך אותך משפחה טעונת טיפוח, עם בן אסיר! שלא ג'חלתאק" זרק קורח "איך אתה מעז" התערב עוקאשי לטובת שרעבי ההמום "הוא מחזיק כאן את הבית כנסת ולא אתה, אתה כמו אחד שרוצה מדליה בלי לרוץ באולימפיאדה!" "נו גם אתה, ג'חש צעיר, אתה אשם בכל זה, עם הניסיון שלך לקנות את מפטיר יונה, אבל אני כאן בעל הבית, אני קובע, אני ראש הקהל" שרעבי הזקן הלך משם כשהוא נתמך על ידי עוקאשי, כששרעבי ממלמל: "ואנוכי עירום ועריה" לאחר כשבוע גודר שטח ליד בית הכנסת ובו נכתב: "כאן יבנה בית כנסת "השרעבים" ביוזמת מר זכריה שרעבי נ"י. ועד שנבנה בית הכנסת התפללו מר שרעבי שלושים מילדיו ונכדיו, ובני משפחות עוקאשי וג'רופי בחצר ביתו, בסוכה מיוחדת שהוקמה לשם כך. מר קורח נשאר בבית הכנסת "עדת בלדי" אך לא יכל להחזיק את בית הכנסת מפני שלא ידע לנהל אותו, הקהל שטם אותו ולבסוף ברח מר קורח מבית הכנסת כשהוא מותיר אחריו חובות כבדים ועצומים במאוד מאוד. לאחר חודש, ביקש מר יחיא קורח מן הרשויות היתר לתוספת בנייה בחצר ביתו, גודר שם שטח קטן ובשלט נכתב: "כאן יבנה בית מדרש "קורח ועדתו"
במורד הכביש המתפתל בין פרדסי השרון, נראה שלט המורה "רמת יהושע" כל מי שיסטה מן הכביש הכפרי ויכנס אל היישוב יגלה בכניסה את בתי המושבה הישנים שנוסדו עם תחילת המאה העשרים, לאחריהם בתי הסוכנות אדומי הרעפים ואת כיכר הכפר הטובלת בירק. חמישה בתי כנסת ישנם ביישוב, האחד בנוסח אשכנז הסובל כרונית מחוסר במתפללים, השני בנוסח צפון אפריקה הסובל מחוסר מתפללים בחול ומעודף מתפללים בשבת והשלשה הנותרים-האחד צמוד לבית משפחתי, השני צמוד כמעט למבנה גדול יותר העשוי עץ-וכולם כולם בנוסח תימני. מפני שגם בעדה התימנית ישנם עדות נוספות: "עדת בלדי" -שנוסד עם העלייה הגדולה "עדת קורח" הצמוד לבית משפחה זו ו"עדת שרעבי", המשפחה הגדולה ביותר ביישוב. כל אלה נוסדו לאחר המריבה הגדולה של מפטיר יונה דשנת התשל"א. וכאן מתחיל הסיפור: יחיא קורח היה אחד מעשירי המושבה,כבד גוף היה ובעל שפם אדיר שנשאר לו עוד מן התקופה שהיה נוטר במשטרה הבריטית, השקעתו בתחומי הטחינה והפלאפל והסחוג תורגמו (לא תרג'ום)לפירות נפלאים ומתוקים שזרמו לכיסו בצורת לירות ישראליות. חמש דירות היה משכיר באיזור רמת גן ודוכן הפלאפל שופע הטחינה "לנוער העובד" ששכן ליד תיכון ארמנטורה הניב לו כסף רב מכיסי התלמידים המורעבים ותפוחי הכיסים. כמו כן היה מוכר באותה הזדמנות סלטים בצנצנות, סלטים תוצרת בית כגון: סחוג, חומוס, טחינה וחילבה בלולה שאשתו יונה הייתה עמלה עליהם ברפת הנטושה שעל יד הבית. אך דא עקא, אותו אדם שהתעשר כקורח בספר במדבר וזכה גם להיות ראש הקהל של בית כנסת "בלדי" היה רודף כבוד וגם קמצן גדול שלא שילם מעולם את חובותיו לבית כנסת זה. לפני תפילת השבת היה בא הוא עם ששת ילדיו והיה מסתדר בכותל המזרח, מחזן גת ומכשיר עצמו על מנת לקרוא את שיר השירים. כולם ידעו כי אחת לשנה, הוא יעשה הכל בכדי להשיג את מפטיר יונה, יתחייב בטבין ותקילין,אך אף פעם לא ישלם את חובו לגזבר זכריה שרעבי בעל הזקן הלבן וכובע הקסקט שהיה גם בעל המשפחה הגדולה ביותר במושבה. יום הכיפורים עמד להגיע ובשולחן האחורי ישבו שני צעירים "חברה ליצים" מאלה שהיו יוצאים במוצאי שבתות ל"מחולות תימן" השוכן ברחוב המסגר בתל אביב ומנסים את כוחם בריקודי הדעסא ובצעד התימני לקולו של אהרון עמרם,על מנת ללכוד את מבטיהן של יעלות החן מיישובי הסביבה. האחד שמו נתן ג'רופי היה צעיר צנום ובעל קול ערב, שלעתים היה עולה לתפילת מנחה או ערבית. השני שמו היה רן עוקאשי,ארוך כמו שרוך ועקשן כמו נעל הרים, היה עקשן גדול ודבק במטרה על מנת להשיגה. שניהם ישבו על הספסל ולאחר שדיברו על הבחורה שפגשו ב"מחולות תימן" פתח ג'רופי: "שמת לב שקורח הקמצן והג'חש אף פעם לא משלם את חובותיו?" "בטח... הוא כל כך נדיב עד ששרעבי הזקן נגנב ממנו, כמעט קיבל התקף לב שראה את החוב הכללי של מר קורח" פלט עוקאשי "איך אתה יודע" שאל "הצצתי בדוח שהוא עושה כל שבוע" חייך "אני מת להפיל את קורח, כמו שנאמר "ותפתח האדמה את פיה" סינן ג'רופי "ההוא קורח, זומאץ' מגלי וחימאר משווי (כלום קלוי ובשר צלוי) ברייה משונה, השם ירחם" "יש לי מזימה" אמר ג'רופי והוא לחש באוזני עוקאשי את דבר המזימה, עוקאשי הנהן וצחקק. יום כיפורים היה היום, מאות יהודים הצטופפו בבתי הכנסת במושבה, ואפילו בית הכנסת האשכנזי נראה צפוף... בית כנסת "נוסח בלדי" המה מאדם, טליתות לבנות ובגדי לבן נראו מקיר לקיר.עזרת הנשים בקומה השנייה, הייתה צפופה ודומה כי עמדה ליפול אל עזרת הגברים.המאווררים עבדו שעות נוספות וקירות העץ נאנחו מרוב חום. שעת מכירת מפטיר יונה עמדה בפתח ומר שרעבי עלה בדחילו וברחימו אל הבמה כשדממה מתוחה עומדת בפרץ. ההימור היה כי גם השנה ייטול מר קורח את הבכורה על "מפטיר יונה" ויחזן אותו בסלסול הכה מוכר. "מפטיר יונה, מחיר התחלתי שבעים לירות" זעק שרעבי בקול ממובטא "מאה לירות" פלט קורח הבטוח בעצמו "מאתיים לירות" נשמע קול מאחד הספסלים האחוריים כולם סובבו ראשיהם בתדהמה היה זה רן עוקאשי קורח הביט בו בעיניים רושפות ואחר לא ויתר: "מאתיים שבעים לירות" "שלוש מאות חמישים !" הפעם היה זה ג'רופי שאמר זאת בקול מחוייך "שלוש מאות חמישים פעם ראשונה" זעק שרעבי הלא מאמין "ארבע מאות" צעק קורח ההמום "חמש מאות" צעק צעיר נוסף מן הספסל האחורי "חמש מאות חמישים" צעק עוקאשי "שבע מאות לירות ישראליות" זעק קורח וקם על שתי רגליו והוא אדום מרוב זעם, כמו בלע צנצנת סחוג שלימה! ג'רופי התכופף ולחש לעוקאשי: "זה הסכום שהסכמנו, הלא כן?" "זהו, ההצגה נגמרה" חייך "שבע מאות פעם ראשונה, שבע מאות פעם שנייה, שבע מאות פעם שלישית! נמכר למר יחיא קורח -אל מבורך!!!" ומר קורח קם מכסאו וצעד מעדנות אל קדמת הבמה, בדרך נתקל מבטו בג'רופי ועוקאשי, הוא שלח בהם מבט ארסי והם בתגובה שלחו בו מבט ליצני. אחר עלה על הבמה פשט את ידיו, לקח את ספר המפטיר והנעים בקולו. יום כיפורים תם, לאחר כמה ימים לפני שבת, נפגשו עוקאשי וג'רופי ליד בית הכנסת: "קורח הקמצן כמעט רצח אותנו" אמר ג'רופי והוסיף "השגת את דף החשבון?" "כן, משכתי אותו מזכריה הלכתי לצלם עותק ואני אדביק אותו על הקיר למען יראו את החובות של קורח הקמצן" מאזן החובות של מתפללי בית הכנסת ניצב על לוח המודעות, מודבק בסלוטייפ. הנכנסים בשערי בית הכנסת עצרו ליד המודע והביטו בבעלי החוב כשהגדול מכולם היה כמובן מר קורח עם חוב של אלפיים לירות לבית הכנסת. לאחר מכן יצאו הנכנסים מחוץ לאולם והחלו להתדיין על חובו של אדם זה או אחר. בדבר אחד לא היו מחלוקות: חובו של קורח יכול לממן בניית דירה ! והנה השתתקו כולם, מר קורח צעד לבית הכנסת והוא לבדו, הוא ראה את התכונה הרבה וההצטופפות ליד לוח המודעות, הוא שם לב לגיכוחים והתקרב אל המודעה: "מה זה, מה זאת הבדיחה הזאת?" צרח "מי שם כאן את ההודעה בלי רשותי!" והנה קרב זכריה שרעבי אל האולם. קורח פנה אליו והם החלו לצעוק האחד על השני כששרעבי אומר: "אני לא חייל שלך ואני לא עובד שלך אז אל תעשה לי בה'דלה (בלגן), אם תמשיך להעליב אותי אני אעזוב את בית הכנסת ואני רוצה לראות איך תסתדר" "תעזוב תעזוב, מי צריך אותך משפחה טעונת טיפוח, עם בן אסיר! שלא ג'חלתאק" זרק קורח "איך אתה מעז" התערב עוקאשי לטובת שרעבי ההמום "הוא מחזיק כאן את הבית כנסת ולא אתה, אתה כמו אחד שרוצה מדליה בלי לרוץ באולימפיאדה!" "נו גם אתה, ג'חש צעיר, אתה אשם בכל זה, עם הניסיון שלך לקנות את מפטיר יונה, אבל אני כאן בעל הבית, אני קובע, אני ראש הקהל" שרעבי הזקן הלך משם כשהוא נתמך על ידי עוקאשי, כששרעבי ממלמל: "ואנוכי עירום ועריה" לאחר כשבוע גודר שטח ליד בית הכנסת ובו נכתב: "כאן יבנה בית כנסת "השרעבים" ביוזמת מר זכריה שרעבי נ"י. ועד שנבנה בית הכנסת התפללו מר שרעבי שלושים מילדיו ונכדיו, ובני משפחות עוקאשי וג'רופי בחצר ביתו, בסוכה מיוחדת שהוקמה לשם כך. מר קורח נשאר בבית הכנסת "עדת בלדי" אך לא יכל להחזיק את בית הכנסת מפני שלא ידע לנהל אותו, הקהל שטם אותו ולבסוף ברח מר קורח מבית הכנסת כשהוא מותיר אחריו חובות כבדים ועצומים במאוד מאוד. לאחר חודש, ביקש מר יחיא קורח מן הרשויות היתר לתוספת בנייה בחצר ביתו, גודר שם שטח קטן ובשלט נכתב: "כאן יבנה בית מדרש "קורח ועדתו"