מפחדת ללכת עד הסוף...
טוב, אז אני יוצאת עם מישהו כבר שבוע, הוא מתוק, מקסים, אוהב, מתחשב, מכבד ומאוד רציני. העניין הוא שהוא מדבר איתי על זה שבטווח הרחוק הוא היה רוצה שנעבור לגור ביחד בעיר אחרת (אני מתכוונת שאחרי שנצא קצת יותר זמן, הוא היה רוצה שנעבור לגור ביחד כדי לראות איך אנחנו מסתדרים ושלפי זה נוכל להחליט אם אנחנו מתאימים ומוכנים להתחתן כן או לא). אני יודעת שדרך המחשבה שלו די חכמה והגיונית אבל אף פעם לא גרתי עם גבר לבד והמחשבה על כך מרתיעה אותי ומלחיצה אותי. לגור לבד עם בן זוג פירושו לחלוק בדברים, שזה כולל לחלוק חיים משותפים, מיטה משותפת. ואני? אני מזה קנאית לפרטיות שלי, אני לא מרגישה בשלה לכל ה"שותפתות" הזאת. גם עצם הידיעה שבסופו של דבר נצטרך לקיים יחסי מין מפחידה אותי, אני בתולה ומתעקשת להשאר בתולה כי אני לא מסוגלת ללכת עד הסוף ולזרום, אני מפחדת. וסקס? אני יודעת שאומרים שזה כיף אבל אותי זה מפחיד. חוצמזה, אני גם ביישנית. זתומרת - אני לא מעיזה להתלבש אפילו לייד אמא שלי או לייד חברות, אז לייד גבר? בחיים לא! חוצמזה, נוח לי בבית שלי, אני גרה בוילה עם ההורים, יש לי חדר משלי, חיים נוחים, אין לי דאגות על חשבונות מים, חשמל, ארנונה וכדומה כי ההורים דואגים לזה. את הכסף שלי אני חוסכת או מוציאה על מותרות, אז פתאום גם לתחזק בית לבד, בעע מעצבן! ונכון אם מתחתנים צריך להביא ילדים??? אז אני חושבת שילד סתם יפריע לי, אני רוצה להנות ולא להחליף תיטולים עם קקי וכאלה.. בעעע וחוצמזה, שמעתי שחווית הלידה פשוט זוועתית ואני גם לא רוצה להרוס את הגיזרה שלי. אני יודעת שאם אני יעשה פאקינג ביג דיל מכל דבר אז אני לא אתקדם בחיים, לא אתחתן ואשאר רווקה זקנה ובודדה, גם זה מפחיד אותי. אבל מה אני יעשה שהכל מרתיע ומלחיץ אותי? אני מרגישה שמשהו בי קצת דפוק ושאף אחד לא יבין אותי...:/
טוב, אז אני יוצאת עם מישהו כבר שבוע, הוא מתוק, מקסים, אוהב, מתחשב, מכבד ומאוד רציני. העניין הוא שהוא מדבר איתי על זה שבטווח הרחוק הוא היה רוצה שנעבור לגור ביחד בעיר אחרת (אני מתכוונת שאחרי שנצא קצת יותר זמן, הוא היה רוצה שנעבור לגור ביחד כדי לראות איך אנחנו מסתדרים ושלפי זה נוכל להחליט אם אנחנו מתאימים ומוכנים להתחתן כן או לא). אני יודעת שדרך המחשבה שלו די חכמה והגיונית אבל אף פעם לא גרתי עם גבר לבד והמחשבה על כך מרתיעה אותי ומלחיצה אותי. לגור לבד עם בן זוג פירושו לחלוק בדברים, שזה כולל לחלוק חיים משותפים, מיטה משותפת. ואני? אני מזה קנאית לפרטיות שלי, אני לא מרגישה בשלה לכל ה"שותפתות" הזאת. גם עצם הידיעה שבסופו של דבר נצטרך לקיים יחסי מין מפחידה אותי, אני בתולה ומתעקשת להשאר בתולה כי אני לא מסוגלת ללכת עד הסוף ולזרום, אני מפחדת. וסקס? אני יודעת שאומרים שזה כיף אבל אותי זה מפחיד. חוצמזה, אני גם ביישנית. זתומרת - אני לא מעיזה להתלבש אפילו לייד אמא שלי או לייד חברות, אז לייד גבר? בחיים לא! חוצמזה, נוח לי בבית שלי, אני גרה בוילה עם ההורים, יש לי חדר משלי, חיים נוחים, אין לי דאגות על חשבונות מים, חשמל, ארנונה וכדומה כי ההורים דואגים לזה. את הכסף שלי אני חוסכת או מוציאה על מותרות, אז פתאום גם לתחזק בית לבד, בעע מעצבן! ונכון אם מתחתנים צריך להביא ילדים??? אז אני חושבת שילד סתם יפריע לי, אני רוצה להנות ולא להחליף תיטולים עם קקי וכאלה.. בעעע וחוצמזה, שמעתי שחווית הלידה פשוט זוועתית ואני גם לא רוצה להרוס את הגיזרה שלי. אני יודעת שאם אני יעשה פאקינג ביג דיל מכל דבר אז אני לא אתקדם בחיים, לא אתחתן ואשאר רווקה זקנה ובודדה, גם זה מפחיד אותי. אבל מה אני יעשה שהכל מרתיע ומלחיץ אותי? אני מרגישה שמשהו בי קצת דפוק ושאף אחד לא יבין אותי...:/
אני רוצה לחיות חיים מלאים, לא לפספס כלום. שיהיו לי ילדים ומשפחה, כי אמאבא לא ישארו לצידי לנצח, אני לא רוצה לפספס את הבחור הזה בגלל המעצורים והמחסומים שיש לי בראש! אני רוצה להיות מאושרת, חזקה ועצמאית, לאהוב ולהיות אהובה. בסך הכל אני בת 23, אני כבר לא כ"כ צעירה, השנים טסות. היה לי מספיק זמן להיות ילדה, אני אנסה לעבוד על עצמי להיות בוגרת יותר, לפרוץ את המחסומים שיש לי בראש, הרבה בחורות בגילי כבר נשואות עם ילדים. אני לא יכולה להמשיך להתעקש להיות ילדה קטנה חסרת אונים. בקצב הזה גם בגיל 40 אני אמשיך לגור אצל ההורים! יש לי גם כל מני "קטעים" מטומטמים בראש, חבר שלי התקשר אלי אתמול ויצאנו, היה כיף והוא אמר לי שלא אדאג אם יקח לו זמן להתקשר היום כי הוא מחליף את מכשיר הפלאפון שלו, וכל היום הוא לא התקשר, חשבתי להתקשר אליו, אבל אז אני אומרת לעצמי:"לא. לא. שהוא יתקשר! לא. אולי הוא כבר לא רוצה. אולי פתאום הכיר מישהי!" ונכנסת לסרטים, אני לא יודעת אם כדאי לי להתקשר אליו, אני כועסת עליו כי לא הגיוני שעד שעה כזאת מתעקבים בחנות של פלאפון והיא צריכה להיות סגורה! אני כועסתתת. למה אני לא מתקשרת? כי אני ילדותית, אני מתעצבנת כמו ילדה קטנה ומתחילה לחשוב על כל מני דברים, אבל אולי אני אתקשר עכשיו..:/ אני מפחדת להגיד לו מה באמת אני מרגישה לגבי מגורים ומין, אפילו לא סיפרתי לו שאני בתולה כי הוא לא שאל, אני מפחדת שאם הוא ידע, הוא יגיד לעצמו שאני לא רצינית ויחתוך... ועוד עד שסוף כל סוף מצאתי מישהו, ולא סתם אחד, הוא בחור טוב באמת!