המשך...
שכבנו על הגב, מסתכלים על הנוף בשקט, וכשהחשיך הבטנו בכוכבים ופה ושם הדלקנו פנס בשביל לבשל וכו'. מדי פעם היה נדמה לנו שאנחנו שומעים קולות של אנשים, חשבנו בטח עוד מטיילים באותו המצב שלנו (למרות שהיה לנו חשוד כי בכל השבועיים שטיילנו פגשנו רק מטייל בודד אחד). לאט לאט הקולות התקרבו ולא הצלחנו להבין אם זה אפריקנס או שפה של כושים. אמרתי לחברה שלי שאם זה לא מטיילים, זה קצת חשוד. למה שכושים יילכו בלילה בשביל די קשה, תלול, בין העצים ומצוקים שבקושי רואים את הדרך, כש-500 מטר מתחתנו יש כביש רחב וסלול- שמגיע כמובן לנקודת גבול עם לסותו ממש לא הרחק מאיתנו. אמרתי לה שעדיף שלא נגיד שום דבר ונראה מה קורה. שכבנו בשקט בתוך שקי השינה. אחרי כמה דקות מגיעות שלוש דמויות, בקושי ראינו את הצלליות בחושך. הם מגיעים לאותו משטח עליו אנחנו ישנים ונעצרים. מדליקים סיגריות ומתחילים להתווכח בזולו. לא הבנו שום דבר, אבל היה ברור שהם מחפשים משהו. הם התפצלו, הדליקו פנסים והתחילו לסרוק את המשטח. לאור הפנס ראינו ששניים מהם חמושים עם רובים, ואחד כנראה עם מקל. הם סורקים את המשטח הלוך וחזור, צועקים פקודות- או לא יודע מה- אחד לשני. להזכיר- מדובר על 50X50 מטר ותו לא, ואנחנו שוכבים כמו מומיות בתוך שקי שינה (ולא השכלנו אפילו להלבש או לנעול נעליים לפני שהם הגיעו כי לא היינו בטוחים על מה ומי בכלל מדובר). לפני שהם הגיעו חשבנו אולי זה מטיילים שמחפשים משטח נוח לשינה- כמונו, עכשיו היינו בטוחים שזה כושים חמושים שמחפשים משהו או מישהו, ולפי טון הדיבור ביניהם לא נראה שכוונותיהם יותר מדי טובות. אנחנו כמובן שוכבים בלי לזוז, בלי לנשום, כמובן לא מדברים ולא מוציאים הגה, אני שומע רק את פעימות הלב שלי, מרגיש אץ הדופק באוזניים ואומר לעצמי "חרא, איך שהלב שלי דופק כל כך חזק הם בטח יכולים לשמוע אותו ולמצוא אותנו". שלישיית הכושים סורקת את השטח איזה 2-3 פעמים, כלפחות פעם אחת אחד מהם עבר כל כך קרוב אלינו שבמזל הוא לא דרך עלינו. פספס אותנו בפחות ממטר!!! הם שוב נפגשים בכניסה לקחת היער, מדליקים סיגריות אבל הפעם שמענו את אחד מהם משתיק את האחרים כאילו מנסים להקשיב אם שומעים קולות. אחרי הסיגריה הם עושים עוד סריקה, שוב מפספסים אותנו. הם ממשיכים ללכת בשביל. הקולות שלהם נעלמים די מהר ואני מסמן לחברה שלי לא לזוז. ואכן נראה שהכושים רק מחכים בצד. אחרי משהו שנראה כמו נצח- לא העזתי להזיז את היד אפילו בשביל להסתכל על השעה- הם מתחילים לדבר והפעם נראה שמתרחקים. חיכינו עד שהקולות נמוגו, יצאנו בשקט, התלבשנו וקיפלנו את השקי שינה (מזל שבגלל כל החיות היה לנו תמיד את ההרגל לשטוף את כלי האוכל והבנזיניה ולהכניס את כל הציוד מסודר לתוך התרמילים). מרחוק ראינו את הפנסים שלהם סורקים משטח מרוחק יותר. בלחש, החלטנו להשאר ערים כל הלילה, התרחקנו בזהירות כמה צעדים ממשטח הסלע והתיישבנו שפופים ובשקט בין כמה שיחים. עם הזריחה החלטנו לא להמשיך בשביל, וחתכנו איכשהו בשלוחה התלולה וירדנו לכביש. ירידה מאוד לא נעימה אבל לא היה לנו מושג איפה הכושים הלכו ולא רצינו גם לבדוק את זה. אין לנו מושג מי הם היו ומה הם חיפשו. אבל הם חיפשו מישהו, לדעתי ראו אותנו מרחוק והחליטו לבוא אחרינו או לא יודע מה. הם היו חמושים (או לפחות שניים מהם), לעניות דעתי לאזרחים תמימים אין ממש מה לחפש בלילה במקום כזה קשה לתנועה, והם בטוח לא היו מטיילים שהלכו לאיבוד. המזל שיחק לנו כשהחלטנו לא להקים את האוהל, וכששכנו בשקט מוחלט בחושך והם סרקו וחיפשו במרחק של מטרים ספורים מאתנו, לפעמים אפילו פחות מזה. העשבים הסתירו אותנו, אלומת הפנסים שלהם כנראה גם כן- אחת הבעיות של פנס בלילה זה שרואים רק מה שבאלומה הממוקדת שלו וכל השאר חשוך לחלוטין. בכל מקרה, בחיים שלי לא פחדתי כל כך כמו במקום הזה. זאת הייתה החוויה הכי מפחידה שהייתה לי. ובדיעבד, רק אחרי שהגענו לדרבן הבנו כמה ברי מזל היינו: הגענו לעיר, והולכים ברחוב הראשי לכוון אכסניית הנוער ואני רואה זגגים מתקנים חלון ראווה של חנות. אחרי כמה מטרים- עוד זגגים מתקנים חלון ראווה. בהמשך הרחוב וגם ממול- עוד זגגים עובדים. אני אומר לחברה שלי איזה מזל יש לזגגים, בטח עושים את השנתית שלהם. עדיין לא הבנו את הסיבה. באחת החנויות החלון שבור בצורה עגולה עם שרידים של דם. נראה כאילו מישהו דפק את הראש בעוצמה על החלון. הגענו לאכסניית הנוער, שאלנו את האחראי מה הקטע של כל החלונות ראווה. הוא מסתכל עלינו בתמהון, אומר לנו "איפה אתם חיים? אתם אסטרונאוטים?". מסתבר שאיזה ימני קיצוני לבן (כזה כמו יגאל עמיר, אבל לבן) רצח את אחד המנהיגים הכי חשובים של הכושים כדי לטרפד את השיחות לסיום האפרטהייד, או משהו בסגנון. בעקבות זה פרצו מהומות בכל דרום אפריקה, כאלה שבדרבן כבר המון שנים לא ראו. אמרו לנו שהגיעו כושים באוטובוסים מכל האזור ורבבות השתוללו בדרבן, בזזו, הרסו, פרצו, נפצעו ונהרגו בעימותים עם הצבא והמשטרה. ממש בלגן. היו כמה ימים של עוצר וכו'. זהו. יצא קצת ארוך, אבל בשביל החוויה הכי מפחידה אני חושב שזה בסדר, לא? יש עוד חוויות מוזרות שגבר סיפרתי כמו ההתקלות עם מחלקת חיילים מורדים טיגריניים, שבזכות ספרון/תרגומון של משרד הפנים נגמרה בהפי-הנד ובשמחה רבה, הטיסה "הישירה" של קניה איירוייס מקהיר לניירובי "דרך חרטום", ועוד כמה שבטח אספר בהמשך. לילה טוב ותטיילו בזהירות
