מפורק וסוער
אוהב להיות בהרמוניה עם הכל. אוהב כשאני מבין את כל תהליכי המחשבה והרגש הפנימיים שמתחוללים בתוכי. אוהב כשאני מרגיש שאני מכיר את עצמי. אני גם אוהב ההפך. אני בן אדם מלא בניגודים, בקשר לכל דבר כמעט. אני תמיד אוחז בשני צדדי הספקטרום, לא מתפשר על צד אחד, בין אם אני רוצה או לא. זה גורם למבנה הפנימי של הנפש, האישיות והנשמה שלי להיות מאוד גמיש. הוא זז כל הזמן, משתנה, זורם לצורות אחרות. הוא כל הזמן בתנועה, הוא אף פעם לא יציב. לפעמים הוא שקט ועובד בהרמוניה, לפעמים הוא מפורק וסוער. דמיינו לעצמכם נוזל צמיגי כזה. כשהוא מפסיק לזוז, הוא מתחיל להתקשות, להתאחות ולהתייצב. אך כשהוא מתחיל לזוז ולזרום שוב, הוא נשבר. ככל שהוא זז יותר, הוא נוזלי יותר. ככל שהוא זז פחות, הוא יציב יותר. כך זה אני. הבעיה היא, איך אני אמור להצליח להיות אני? אני לא אוהב יציבות. בזמנים הכי קשים, אף פעם לא אמרתי לעצמי "הלוואי שהייתי נורמאלי". אבל בואו נודה בזה, לחיות בצורה כזו זה קשה. קשה להחזיק במסלול אחד, באותו "כיוון זרימה". לפעמים ה"זרימה" הזו מהירה מדי, הכל משתנה מהר מדי. במציאות, שומדבר לא משתנה. זו רק זווית הראיה שלי על הדברים שמשתנה וזה כל הזמן. דבר זה גורם למציאות להיראות הרבה יותר אלסטית מאשר לשאר האנשים. אני לאט לאט מרגיש שאני מקבל מן שליטה על הזרימה הזאת. לומד איך לזרום בעצמי, בכוחותי שלי, במקום להיסחף בהם. ככה, כשקורה משהו, אני יכול לבחור אם לראות את זה בזווית דרכה זה נורא ואיום, או בזווית דרכה אין למה שקרה שום משמעות. הבעיה היא, שהזרימה הפנימית הזו שלי, היא תמיד מהירה. תמיד סוערת. קשה להרגיע אותה, קשה מאוד לנטב אותה ולא להיסחף בה. יש לכם הצעות לעזרה? מדיטציה אולי? (איפה אפשר ללמוד איך עושים מדיטציה?) איזה קורס מסויים אולי? כל דבר יתקבל בברכה. (ובבקשה אל תפנו אותי לפסיכיאטר..been there, done that)
אוהב להיות בהרמוניה עם הכל. אוהב כשאני מבין את כל תהליכי המחשבה והרגש הפנימיים שמתחוללים בתוכי. אוהב כשאני מרגיש שאני מכיר את עצמי. אני גם אוהב ההפך. אני בן אדם מלא בניגודים, בקשר לכל דבר כמעט. אני תמיד אוחז בשני צדדי הספקטרום, לא מתפשר על צד אחד, בין אם אני רוצה או לא. זה גורם למבנה הפנימי של הנפש, האישיות והנשמה שלי להיות מאוד גמיש. הוא זז כל הזמן, משתנה, זורם לצורות אחרות. הוא כל הזמן בתנועה, הוא אף פעם לא יציב. לפעמים הוא שקט ועובד בהרמוניה, לפעמים הוא מפורק וסוער. דמיינו לעצמכם נוזל צמיגי כזה. כשהוא מפסיק לזוז, הוא מתחיל להתקשות, להתאחות ולהתייצב. אך כשהוא מתחיל לזוז ולזרום שוב, הוא נשבר. ככל שהוא זז יותר, הוא נוזלי יותר. ככל שהוא זז פחות, הוא יציב יותר. כך זה אני. הבעיה היא, איך אני אמור להצליח להיות אני? אני לא אוהב יציבות. בזמנים הכי קשים, אף פעם לא אמרתי לעצמי "הלוואי שהייתי נורמאלי". אבל בואו נודה בזה, לחיות בצורה כזו זה קשה. קשה להחזיק במסלול אחד, באותו "כיוון זרימה". לפעמים ה"זרימה" הזו מהירה מדי, הכל משתנה מהר מדי. במציאות, שומדבר לא משתנה. זו רק זווית הראיה שלי על הדברים שמשתנה וזה כל הזמן. דבר זה גורם למציאות להיראות הרבה יותר אלסטית מאשר לשאר האנשים. אני לאט לאט מרגיש שאני מקבל מן שליטה על הזרימה הזאת. לומד איך לזרום בעצמי, בכוחותי שלי, במקום להיסחף בהם. ככה, כשקורה משהו, אני יכול לבחור אם לראות את זה בזווית דרכה זה נורא ואיום, או בזווית דרכה אין למה שקרה שום משמעות. הבעיה היא, שהזרימה הפנימית הזו שלי, היא תמיד מהירה. תמיד סוערת. קשה להרגיע אותה, קשה מאוד לנטב אותה ולא להיסחף בה. יש לכם הצעות לעזרה? מדיטציה אולי? (איפה אפשר ללמוד איך עושים מדיטציה?) איזה קורס מסויים אולי? כל דבר יתקבל בברכה. (ובבקשה אל תפנו אותי לפסיכיאטר..been there, done that)