חניתה דרלינג
New member
מפונקת
הוא עומד בפתח המטבח, חוסם לי את היציאה.
"אל הכיור. עכשיו."
אני מסתובבת וניגשת לשם.
"תישעני על הכיור, ידיים מחוברות זו לזו."
"עכשיו תתכופפי, תשעיני את המצח על הידיים."
אני מבצעת.
אני אוהבת שהוא מזיין אותי כשאני שעונה על הכיור.
אבל זאת ממש לא התכנית עכשיו.
"מה את חושבת על ההתנהגות שלך היום?"
"חטאתי כלפיך", אני מודה. "חרגתי לגמרי ממקומי. חטאתי גם כשפחתך, אבל מעל הכל - כאהובתך. לא הייתי קשובה לך בכלל. אפילו לא הייתי חברה טובה. אני מצטערת."
ואני באמת מצטערת. הייתי פשוט גועלית. לא חברה, לא אהובה ולא אוהבת. הוא ביקש משהו קטן, ועשיתי לו סצנות מתפנקות.
"אני מאמין לך. אבל דבר כזה גם לא יכול לעבור ללא עונש. זה ברור לך, נכון?"
"כן." אני לוחשת.
"לא שמעתי."
"כן", אני אומרת בקול רם.
"לא שמעתי!"
"כן, אדוני!" אני מתקנת.
"גם את זה אני צריך להזכיר לך?!"
אני מנענעת בראשי במרץ.
"לא, אדוני."
"יפה. אל תזוזי."
הוא מתקרב אליי, ומעביר יד על החצאית הקצרצרה שלי. אני משמיעה אנחה חלשה, לא יותר.
הוא נעלם וחוזר אחרי רגע - והצלפה חזקה עם משהו קשה נוחתת על הצד השמאלי של ישבני.
אני זועקת. זאת ההצלפה הכי חזקה שקיבלתי ממנו אי-פעם.
אחת זהה נוחתת מייד על הצד הימני, ואני זועקת שוב.
"זה כואב?" הוא שואל.
"כן", אני מתנשפת.
עוד מכה.
"שאלתי אם זה כואב."
"כן, אדוני."
"טוב מאוד. את חושבת שזה מגיע לך?"
"כן, אדוני."
"נכון מאוד. עכשיו תספרי איתי."
והוא מצליף בי.
"אחת, אדוני."
ושוב - במקום אחר על הישבן.
"שתיים, אדוני".
והוא ממשיך, בכל פעם מצליף במקום אחר. אני מזהה עכשיו שזאת כף הנעליים מברזל שתלויה על וו בכניסה למטבח.
"שלוש, אדוני!"
"ארבע, אדוני!"
"כואב מדי?" הוא שואל.
"אני בסדר", אני עונה בנשיפה. אני רוצה לספוג את זה. אני שלמה עם זה לגמרי.
והוא ממשיך.
"חמש, אדוני! שש, אדוני!..."
הוא מתקרב לרגע ומפשיל את החצאית שלי. את התחתונים במקומם הוא משאיר במקומם. תחרה סגולה, כמו שהוא אוהב.
"אאאאאאא!!! שבע, אדוני!"
אחרי עשר הוא עוצר ומתקרב אליי. הוא מניח את ידו על עורפי ומצמיד אותי בכוח לכיור.
"שכחת לגמרי את מקומך היום", הוא נוזף בי. אני מנסה להנהן ולא מצליחה. הוא מרתק אותי לגמרי. אבל אני יודעת שהוא הרגיש את הניסיון.
"כשאני מבקש ממך משהו פשוט כל כך - את מבצעת. בעיקר שזה משהו שאת בעצמך רצית וביקשת כבר מזמן. את לא עושה לי פרצופים, לא מתבכיינת, לא אומרת לי 'רציתי שתזיין אותי קודם'... מה זה צריך להיות? מי קובע?! ומה זה הפינוק הזה? שכחת לגמרי את מקומך!"
והוא כל כך צודק, בכל אופן אפשרי, שבאמת אין לי מה לומר להגנתי. הוא ביקש משהו פשוט כל כך, ועל הדרך בעצם ניסה להגשים לי עוד משאלה - ואני השבתי את פניו ריקם, והפניתי לו עורף. אין לי מילים.
"אתה צודק... אני מצטערת..." אני ממלמלת.
בתוך כל העונש הזה ובין ייסורי החרטה לישבן הדואב - אני לא יכולה שלא להתענג ממגע ידו על צווארי כשהוא מכניע ומרסן אותי ככה. ראוי או לא - זה פשוט מטריף אותי.
הוא משיב את החצאית שלי למקומה ומרפה מצווארי, ויוצא מהמטבח. אני לא זזה, לא מנידה שריר, עד שאני שומעת את קולו מפינת האוכל: "קומי. ואל תתני לי לחכות יותר מדי, אני רעב. בואי לאכול ארוחת בוקר."
ארוחת בוקר וקפה בשניים.
זה כל מה שהוא ביקש מלכתחילה.
הוא עומד בפתח המטבח, חוסם לי את היציאה.
"אל הכיור. עכשיו."
אני מסתובבת וניגשת לשם.
"תישעני על הכיור, ידיים מחוברות זו לזו."
"עכשיו תתכופפי, תשעיני את המצח על הידיים."
אני מבצעת.
אני אוהבת שהוא מזיין אותי כשאני שעונה על הכיור.
אבל זאת ממש לא התכנית עכשיו.
"מה את חושבת על ההתנהגות שלך היום?"
"חטאתי כלפיך", אני מודה. "חרגתי לגמרי ממקומי. חטאתי גם כשפחתך, אבל מעל הכל - כאהובתך. לא הייתי קשובה לך בכלל. אפילו לא הייתי חברה טובה. אני מצטערת."
ואני באמת מצטערת. הייתי פשוט גועלית. לא חברה, לא אהובה ולא אוהבת. הוא ביקש משהו קטן, ועשיתי לו סצנות מתפנקות.
"אני מאמין לך. אבל דבר כזה גם לא יכול לעבור ללא עונש. זה ברור לך, נכון?"
"כן." אני לוחשת.
"לא שמעתי."
"כן", אני אומרת בקול רם.
"לא שמעתי!"
"כן, אדוני!" אני מתקנת.
"גם את זה אני צריך להזכיר לך?!"
אני מנענעת בראשי במרץ.
"לא, אדוני."
"יפה. אל תזוזי."
הוא מתקרב אליי, ומעביר יד על החצאית הקצרצרה שלי. אני משמיעה אנחה חלשה, לא יותר.
הוא נעלם וחוזר אחרי רגע - והצלפה חזקה עם משהו קשה נוחתת על הצד השמאלי של ישבני.
אני זועקת. זאת ההצלפה הכי חזקה שקיבלתי ממנו אי-פעם.
אחת זהה נוחתת מייד על הצד הימני, ואני זועקת שוב.
"זה כואב?" הוא שואל.
"כן", אני מתנשפת.
עוד מכה.
"שאלתי אם זה כואב."
"כן, אדוני."
"טוב מאוד. את חושבת שזה מגיע לך?"
"כן, אדוני."
"נכון מאוד. עכשיו תספרי איתי."
והוא מצליף בי.
"אחת, אדוני."
ושוב - במקום אחר על הישבן.
"שתיים, אדוני".
והוא ממשיך, בכל פעם מצליף במקום אחר. אני מזהה עכשיו שזאת כף הנעליים מברזל שתלויה על וו בכניסה למטבח.
"שלוש, אדוני!"
"ארבע, אדוני!"
"כואב מדי?" הוא שואל.
"אני בסדר", אני עונה בנשיפה. אני רוצה לספוג את זה. אני שלמה עם זה לגמרי.
והוא ממשיך.
"חמש, אדוני! שש, אדוני!..."
הוא מתקרב לרגע ומפשיל את החצאית שלי. את התחתונים במקומם הוא משאיר במקומם. תחרה סגולה, כמו שהוא אוהב.
"אאאאאאא!!! שבע, אדוני!"
אחרי עשר הוא עוצר ומתקרב אליי. הוא מניח את ידו על עורפי ומצמיד אותי בכוח לכיור.
"שכחת לגמרי את מקומך היום", הוא נוזף בי. אני מנסה להנהן ולא מצליחה. הוא מרתק אותי לגמרי. אבל אני יודעת שהוא הרגיש את הניסיון.
"כשאני מבקש ממך משהו פשוט כל כך - את מבצעת. בעיקר שזה משהו שאת בעצמך רצית וביקשת כבר מזמן. את לא עושה לי פרצופים, לא מתבכיינת, לא אומרת לי 'רציתי שתזיין אותי קודם'... מה זה צריך להיות? מי קובע?! ומה זה הפינוק הזה? שכחת לגמרי את מקומך!"
והוא כל כך צודק, בכל אופן אפשרי, שבאמת אין לי מה לומר להגנתי. הוא ביקש משהו פשוט כל כך, ועל הדרך בעצם ניסה להגשים לי עוד משאלה - ואני השבתי את פניו ריקם, והפניתי לו עורף. אין לי מילים.
"אתה צודק... אני מצטערת..." אני ממלמלת.
בתוך כל העונש הזה ובין ייסורי החרטה לישבן הדואב - אני לא יכולה שלא להתענג ממגע ידו על צווארי כשהוא מכניע ומרסן אותי ככה. ראוי או לא - זה פשוט מטריף אותי.
הוא משיב את החצאית שלי למקומה ומרפה מצווארי, ויוצא מהמטבח. אני לא זזה, לא מנידה שריר, עד שאני שומעת את קולו מפינת האוכל: "קומי. ואל תתני לי לחכות יותר מדי, אני רעב. בואי לאכול ארוחת בוקר."
ארוחת בוקר וקפה בשניים.
זה כל מה שהוא ביקש מלכתחילה.
