מפגש.
הכרתי אותם בחופשה שלי. היא והבת שלה. היא, אישה גבוהה. אישה עם נוכחות. פנים יפות. שיער קצוץ בלונדיני. לבושה בטוב טעם. אופטימית. מלווה את הבת שלה שנולדה לפני 31 שנים. ישבנו בבריכה, קלטנו אחת את השנייה ונוצרה שיחה. סיפרה את סיפור חייה בשקט. בלי מרירות. לפני 31 שנים נולדה ביתה הבכורה. "כשהייתי בחודש השביעי, יום אחד אמרתי לרופא, איך זה יכול להיות, החברות שלי מספרות לי שהן שומעות את העובר שלהם בועט, ואצלי, כלום" אז הרופא אמר: "בואי תשמעי, יש דפוק, הכול בסדר". היא נולדה בלידה רגילה, מעוותת לחלוטין, שיתוק מוחין. הצליחה לבנות לעצמה פינה. אחריה נולדו עוד שני ילדים. בת בגיל 28 ובן בגיל 24, סטודנט. ואז היא אומרת לי "יש לי עוד בת נכה" ומספרת את הסיפור הבא. הבת האמצעית, בחורה יפיפייה. מוכשרת. מחוננת. יום אחד חזרה מבית ספר עם כאבי ראש. הגיעה לבית חולים במצב קשה. היום היא משותקת בכל הגוף. למרות זאת היא סיימה את התיכון את תעודת בגרות בציונים הכל 10. רק מנהל בית ספר תיכון אחד במקום מגוריה הסכים לקבל אותה. הכין את כל בית ספר לקראת בואה. היום בגיל 28 היא חיה בדיור מוגן. נשואה. בין כל העומס הזה שנחת עליה היא מספרת "גם הספקתי לפרק את הנישואים שלי. בעלי לא עמד בזה". אני, יושבת המומה, מסתכלת עליה ואומרת "את מספרת לי סיפור חיים בחמישה משפטים, בכזה שקט...אבל איך מתמודדים עם הכול...איך נשארים שפויים?" והיא: "כן, אני חזקה מאוד. תמיד הייתי כזאת". ואני ממשיכה "את מסוג הנשים שכל מי שעובר ברחוב מסובב את הראש אחריך, לכי תספרי להם מה מסתתר מאחורי הנוכחות שלך". והיא: "תתפלאי, אבל גברים פוחדים ממני, לא אוהבים נשים חזקות". אישה מצליחנית. בנתה לעצמה קריירה. בנתה לעצמה פינה משלה. ועדין מחייכת. אישה, את גדולה מהחיים! נעמי
הכרתי אותם בחופשה שלי. היא והבת שלה. היא, אישה גבוהה. אישה עם נוכחות. פנים יפות. שיער קצוץ בלונדיני. לבושה בטוב טעם. אופטימית. מלווה את הבת שלה שנולדה לפני 31 שנים. ישבנו בבריכה, קלטנו אחת את השנייה ונוצרה שיחה. סיפרה את סיפור חייה בשקט. בלי מרירות. לפני 31 שנים נולדה ביתה הבכורה. "כשהייתי בחודש השביעי, יום אחד אמרתי לרופא, איך זה יכול להיות, החברות שלי מספרות לי שהן שומעות את העובר שלהם בועט, ואצלי, כלום" אז הרופא אמר: "בואי תשמעי, יש דפוק, הכול בסדר". היא נולדה בלידה רגילה, מעוותת לחלוטין, שיתוק מוחין. הצליחה לבנות לעצמה פינה. אחריה נולדו עוד שני ילדים. בת בגיל 28 ובן בגיל 24, סטודנט. ואז היא אומרת לי "יש לי עוד בת נכה" ומספרת את הסיפור הבא. הבת האמצעית, בחורה יפיפייה. מוכשרת. מחוננת. יום אחד חזרה מבית ספר עם כאבי ראש. הגיעה לבית חולים במצב קשה. היום היא משותקת בכל הגוף. למרות זאת היא סיימה את התיכון את תעודת בגרות בציונים הכל 10. רק מנהל בית ספר תיכון אחד במקום מגוריה הסכים לקבל אותה. הכין את כל בית ספר לקראת בואה. היום בגיל 28 היא חיה בדיור מוגן. נשואה. בין כל העומס הזה שנחת עליה היא מספרת "גם הספקתי לפרק את הנישואים שלי. בעלי לא עמד בזה". אני, יושבת המומה, מסתכלת עליה ואומרת "את מספרת לי סיפור חיים בחמישה משפטים, בכזה שקט...אבל איך מתמודדים עם הכול...איך נשארים שפויים?" והיא: "כן, אני חזקה מאוד. תמיד הייתי כזאת". ואני ממשיכה "את מסוג הנשים שכל מי שעובר ברחוב מסובב את הראש אחריך, לכי תספרי להם מה מסתתר מאחורי הנוכחות שלך". והיא: "תתפלאי, אבל גברים פוחדים ממני, לא אוהבים נשים חזקות". אישה מצליחנית. בנתה לעצמה קריירה. בנתה לעצמה פינה משלה. ועדין מחייכת. אישה, את גדולה מהחיים! נעמי
