מפגש ( סליחה אסף)

[shushu6969]

מפגש ( סליחה אסף)

מיום
בו התלכד בי
ולו לשבריר,
לזרזיף,
לנקודה
אור האינסופ הרשתי
לנצנוץ בודד
של הלב
הופך עורי שקוף יותר ויותר

עצמי
מוסיף לרדד בו
אל מול עצמותי
עוד ועוד....שוב ושוב
כמו מתוך אובססיה מוטרפת של עיוור הננגע אל הקשת
איני יכול עוד שלא להמיס את הגבול
פנימחוץ חוצפנים
לצרוח את השקרים שנספגו למקלט בשומן גופי
לזעוק בהדהוד את כאבי העולם
ההולם ברקותי
בפראות
כדהרת סוסים המשחרים לחופש

מוכרח
להדקר ממילה ( באלפי סיכות לוהטות)
להחתך ממבט
להקרע אל/מ ים הקולות
מתבוסס בדם הכאב
המשותף

מחייך לאמת

שומע את שירת הזמיר,על העץ

 

[נתנאל 123456]

זה די יפה.

אני אהבתי את התחלה:" לנצנוץ בודד של הלב" אני מתחבר למשפט הזה, ומאותו ניצוץ הזה מתחיל
כל המערכת לפועל, מתחיל השנוי. ומשפט הזה "שומע את שירת הזמיר,על העץ" הוא מעניין כי הוא הוא יפה.
אתה בעצם רואה זמיר על העץ שמסמל אולי את החופש. את סוף המאבק, אבל עם היה כתוב שירת העץ כזמר
הזמיר. בעני זה יפה יותר. אני משתמש בדברים שלא נשמעים הגיונים. בכלל לא אבל בשבילי יש משמעות.
חוץ מזה זה בסדר גמור אני די התחברתי.