מעתיקה לפה
כי זה כבר לא קופץ ולא יודעת אם תראו את זה למתה.
התגובות שלכן מאוד ריגשו אותי. בינתיים סגרתי עוד מעגלון קטן שם. הלכתי עם עדן לבית החולים שבו ילדתי את דר. שם מנהלת הפגיה מאוד התרגשה שבאתי אליה. וגם אחות בחדר לידה זכרה אותי בשמחה לראות אותנו. שוב ראיתי את המזדרון הזה שחציתי במשך שלושה ימים כשדר היה בפגיה מול החדר שלי. נזכרתי בכל מיני דברים... כבר עברו כמעט שלוש שנים מאז. אז אמא שלי הייתה עם מתפחת על הראש בגלל טיפולי סרטן, אז היינו עצובות וכואבות שאבדנו את היקר מכל... אז אז אז... והיום חזרתי עם האוצר בידיים והיה לי טוב. נכנסנו לפגיה ועדן ראתה את המקום שבו אחיה הגדול היה. בעלי לא בא איתי, לא רצה לבוא. זה נורמאלי הצורך והרצון הזה לעשות את כל הדרך הזאת לכיוון השני או שמשהו קצת דפוק בי?? שוב תודה שהייתן איתי גם שם בחו"ל... וגם רציתי להוסיף שהיה לי מאוד קשה לחזור לארץ. מאוד עצוב לי כרגע הכל בתארבב לי: רחוקה מהמשפחה, חזרה לעבודה שמתקרבת וכו'. אני לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת לעבודה בכלל אבל אין בררה... סתם מבולבלת מאוד כרגע אז לא אכתוב יותר בהודעה הזאת
כי זה כבר לא קופץ ולא יודעת אם תראו את זה למתה.