מעשי אבות - סימן לבנים
ובכן חברים, אחד מהמאגלומאנים המורשים מאבות התנועה הוא האדון סלוואדור דאלי יפה השפם. האדון המוזר הזה, מראשי הזרם הסוריאליסטי בציור - פלג וריטיאלי כמו למשל רנה מאגריט הבלגי (בניגוד לזרם האוטומאטיסטי נוסח מירו ואחרים) נהג להרצות ב"סורבון" כשהוא לבוש חליפת צלילה בעוד רגלו האחת טובלת מעדנות בדלי של חלב. הליצן המוכשר הזה הבין כי עדיף להתנהג כמו משיגינער כדי לזכות ביחסי ציבור מתאימים המובילים אל התהילה. בעצם, לא מעט אנשים היו בטוחים לגמרי שהוא משוגע על אמת, והאשימו אותו בשיגעון גדלות, לאמור: מאגלומאניה בדרגה חמורה המחייבת אשפוז במקרה הטוב. על ההאשמה הזו היה נוהג האיש להגיב בטיעון כדלקמן: "ההבדל היחידי ביני לבין משוגע הוא בכך שאני אינני משוגע". משפט סוריאליסטי בפני עצמו אם מנתחים אותו בעמקות מתאימה. ובכן, מיהו משוגע? זה שאימו משוגעת או שנשתגע כהלכה? היום כבר אי אפשר לדעת. כשמרסל דושאמפ מציג משתנה ציבורית כ"מזרקה" במוזיאון מכובד, או כשהוא מצייר שפם למונה ליזה. הצרפתי הזה אהב להתעלל בגברת האיטלקיה הזותי השבויה במוסיאון הלובר שבצרפת, ועל פניה מרוח חיוך ספק מיסתורי ספק השד-יודע-מה. דושאמפ (או דושאן, מראשוני זרם הדאדא) הציג פרשנות משלו לחיוך של הגברת מדושנת העונג והוסיף בשולי הפורטרט המפורסם (לא במקור חס וחלילה) את המילים "חם לה בתחת" והנה נפתרה חידת החיוך המסתורי. איזו גברת איטלקיה בת הרנסנס לא תבליע חיוך מדושן עונג נוכח הישבן המחומם כהלכה?! אבל את הדאלי הממזר הזה אני שופט לפי מבחן התוצאה. מי בכלל היה מסתכל על יצירותיו המשונות לולא החוכא האטלולא הבוקי והסריקי, השעועית, השידה המסרתית המופיעה בתמונותיו תלבשתו, הצהרותיו והתנהגותו ברשות הרבים. מבחן התוצאה מזכה אותו מאשמת משוגע עם תעודות. והנה, יש לנו משוגע אמיתי ומוצהר בשם וינסנט ואן גוך, אשר סבל ממאניה דפרסיה ואף גזם לעצמו אוזן. אבל יחסי ציבור? יוק. אף אחד לא רצה להציג או לקנות ממנו אפילו בדל ציור. מזלו הופיע בצורת אחיו המסור, תיאו שהיה סוחר אמנות מצליח, ואשר תמך באחיו עלוב הנפש כלכלית ונפשית. רק לאחר מות האיש המסכן והתפרן, המריאו מחירי ציוריו האכספרסיוניסטיים, כך שאחרים קצרו את הסכומים מרובי הספרות ששולמו עבור תמונות שצייר, ואילו הוא עצמו מת עני, משוגע, בלי אוזן, ובעל מוניטין של לכל היותר צבעי לא ממש מקצועי. אז תגידו אתם אחי ורעי. על פי מבחן התוצאה, מי כאן המשוגע? דאלי שזכה בתהילה בכסף ואף חיבוריו בנושא ציור נקראו בעיון בידי מומחי אמנות, כמעט כמו חיבוריו של דה וינצ'י על ה"פיטורה" כלומר הציור, או של ואסארי או קנדינסקי נביא האכספרסיוניזם המופשט (והוא בכלל היה משפטן) ? או אותו עלוב וינסנט ון גוך, חולה נפש כרות אוזן, תפרן אשר הכל בזים לו בחייו.?? בעקבות דאלי הלכו עוד מומחי יחסי ציבור דוגמת אנדי וורהול, שבכלל לא צייר אלא התעסק בשכפול צילומים, אך התלבש ככוכב רוק וצבע את שערו בצבע בלונד פלאטינה ומכר קופסאות מרק מן הסוג המונח על המדפים בסופרמרקט האמריקנית (טוב נו, לא ממש. הקופסאות נראו אותו בדיוק דבר אך היו גדולות במקצת מאלה של הסופרמרקט והיו עשויות מחומרים אחרים (לא זהב או משהו).בכסף לא מבוטל. ולאמנות הזו כבר נתנו שם של זרם מודרניסטי מכובד: "רדי מיידס" כחלק מן ה"פופ ארט". ובכן מאגלומאנים יקרים. אנו הולכים בדרך הנכונה. הפוזה היא היא המפתח לתהילה. לפיכך התמקדו בפוזה, והפסיקו לבזבז זמן על שכלול היצירה. ויפה שעה אחת. קודם חשבתי שיפה שעה שתיים, אבל שיניתי את דעתי שלכם בידידות עמוקה פארמ (ובקרוב סופר פארמ) גרררררררר
ובכן חברים, אחד מהמאגלומאנים המורשים מאבות התנועה הוא האדון סלוואדור דאלי יפה השפם. האדון המוזר הזה, מראשי הזרם הסוריאליסטי בציור - פלג וריטיאלי כמו למשל רנה מאגריט הבלגי (בניגוד לזרם האוטומאטיסטי נוסח מירו ואחרים) נהג להרצות ב"סורבון" כשהוא לבוש חליפת צלילה בעוד רגלו האחת טובלת מעדנות בדלי של חלב. הליצן המוכשר הזה הבין כי עדיף להתנהג כמו משיגינער כדי לזכות ביחסי ציבור מתאימים המובילים אל התהילה. בעצם, לא מעט אנשים היו בטוחים לגמרי שהוא משוגע על אמת, והאשימו אותו בשיגעון גדלות, לאמור: מאגלומאניה בדרגה חמורה המחייבת אשפוז במקרה הטוב. על ההאשמה הזו היה נוהג האיש להגיב בטיעון כדלקמן: "ההבדל היחידי ביני לבין משוגע הוא בכך שאני אינני משוגע". משפט סוריאליסטי בפני עצמו אם מנתחים אותו בעמקות מתאימה. ובכן, מיהו משוגע? זה שאימו משוגעת או שנשתגע כהלכה? היום כבר אי אפשר לדעת. כשמרסל דושאמפ מציג משתנה ציבורית כ"מזרקה" במוזיאון מכובד, או כשהוא מצייר שפם למונה ליזה. הצרפתי הזה אהב להתעלל בגברת האיטלקיה הזותי השבויה במוסיאון הלובר שבצרפת, ועל פניה מרוח חיוך ספק מיסתורי ספק השד-יודע-מה. דושאמפ (או דושאן, מראשוני זרם הדאדא) הציג פרשנות משלו לחיוך של הגברת מדושנת העונג והוסיף בשולי הפורטרט המפורסם (לא במקור חס וחלילה) את המילים "חם לה בתחת" והנה נפתרה חידת החיוך המסתורי. איזו גברת איטלקיה בת הרנסנס לא תבליע חיוך מדושן עונג נוכח הישבן המחומם כהלכה?! אבל את הדאלי הממזר הזה אני שופט לפי מבחן התוצאה. מי בכלל היה מסתכל על יצירותיו המשונות לולא החוכא האטלולא הבוקי והסריקי, השעועית, השידה המסרתית המופיעה בתמונותיו תלבשתו, הצהרותיו והתנהגותו ברשות הרבים. מבחן התוצאה מזכה אותו מאשמת משוגע עם תעודות. והנה, יש לנו משוגע אמיתי ומוצהר בשם וינסנט ואן גוך, אשר סבל ממאניה דפרסיה ואף גזם לעצמו אוזן. אבל יחסי ציבור? יוק. אף אחד לא רצה להציג או לקנות ממנו אפילו בדל ציור. מזלו הופיע בצורת אחיו המסור, תיאו שהיה סוחר אמנות מצליח, ואשר תמך באחיו עלוב הנפש כלכלית ונפשית. רק לאחר מות האיש המסכן והתפרן, המריאו מחירי ציוריו האכספרסיוניסטיים, כך שאחרים קצרו את הסכומים מרובי הספרות ששולמו עבור תמונות שצייר, ואילו הוא עצמו מת עני, משוגע, בלי אוזן, ובעל מוניטין של לכל היותר צבעי לא ממש מקצועי. אז תגידו אתם אחי ורעי. על פי מבחן התוצאה, מי כאן המשוגע? דאלי שזכה בתהילה בכסף ואף חיבוריו בנושא ציור נקראו בעיון בידי מומחי אמנות, כמעט כמו חיבוריו של דה וינצ'י על ה"פיטורה" כלומר הציור, או של ואסארי או קנדינסקי נביא האכספרסיוניזם המופשט (והוא בכלל היה משפטן) ? או אותו עלוב וינסנט ון גוך, חולה נפש כרות אוזן, תפרן אשר הכל בזים לו בחייו.?? בעקבות דאלי הלכו עוד מומחי יחסי ציבור דוגמת אנדי וורהול, שבכלל לא צייר אלא התעסק בשכפול צילומים, אך התלבש ככוכב רוק וצבע את שערו בצבע בלונד פלאטינה ומכר קופסאות מרק מן הסוג המונח על המדפים בסופרמרקט האמריקנית (טוב נו, לא ממש. הקופסאות נראו אותו בדיוק דבר אך היו גדולות במקצת מאלה של הסופרמרקט והיו עשויות מחומרים אחרים (לא זהב או משהו).בכסף לא מבוטל. ולאמנות הזו כבר נתנו שם של זרם מודרניסטי מכובד: "רדי מיידס" כחלק מן ה"פופ ארט". ובכן מאגלומאנים יקרים. אנו הולכים בדרך הנכונה. הפוזה היא היא המפתח לתהילה. לפיכך התמקדו בפוזה, והפסיקו לבזבז זמן על שכלול היצירה. ויפה שעה אחת. קודם חשבתי שיפה שעה שתיים, אבל שיניתי את דעתי שלכם בידידות עמוקה פארמ (ובקרוב סופר פארמ) גרררררררר