מעשי אבות... סבל לבנים...

[שומרת על זכות השתיקה]

מעשי אבות... סבל לבנים...

מעשי אבות... סבל לבנים...
שלום רב... מנישואיו הראשונים של אבי נולדו 3 ילדים (אני הבכורה) מנישואיו השניים נולדו 2 ילדים (קטינים) הוא התגרש ואז הכיר את השלישית, אך מכיוון שהיא הייתה עדיין נשואה היא הייתה אסורה עליו. השלישית, להבדיל מהשנייה ניסתה להרחיק אותנו מאבי במשך כל השנים בנסיונות כושלים ועלובים לנתק אותו מאיתנו. בשנה האחרונה אימי חלתה והיא בת 52 בלבד. נותרנו יתומים מאם, ביום החודש למותה, נודע לנו כי אבי הסתיר מאיתנו את מחלת הלוקמיה והיא התפרצה אצלו בצורה קטלנית לאחר מותה של אימי. בן 56 היה במותו. תוך חצי שנה איבדנו אב ואם, תחושת הכאב והאובדן היא כמו לב שנתלש באכזריות ממקומו. במהלך אישפוזו של אבי, סבבנו אותו 24 שעות, סעדנו אותו, זוגתו לחיים נטשה אותו ברגעיו הקשים באמרה "תמצא מי שיטפל בך" ועזבה אותו על מיטת חוליו, הוא גמר אומר בליבו כי ברגע שישתחרר הוא ישנה את נגיעתה בחייו, חייו איתה היו חיי מותרות, היא ראתה בו "ארנק פתוח" החל ממימון, טיולים בחו"ל, כספים אשר הועברו לחשבונה, דאגה לרשום את שמה כמוטבת בביטוח החיים. מי חשב על כסף? רכוש? התייתמנו מאם, וראינו כיצד אבינו הולך וקומל מולינו, היסנו אותו כי זה לא העת ולא מעניינו. הוא חזר והתנצל על כך שנטש אותנו בעת שהיה איתה, שהקשיב לה, ששעה לדבריה, שהרי היא נטשה את ילדיה לטובת אבי ורצתה בו רק לעצמה. לא התערבנו, הם בוגרים ואחראים למעשיהם, כמובן שזה פגע בנו אך למדנו להתמודד עם עזבונו עוד מיום גירושיהם של הורי. אבי הותיר צוואה, הצוואה נכתבה עוד בזמן שהיה נשוי לאישה השנייה. בו רשומים על כספיו ונכסיו ילדיו מנישואיו השניים. הכאב שלנו הוא לא בגלל רכוש או כסף, אלא ההכרה, ההכרה שהוא בנה את חייו בלעדינו, אך זכותו, זה הוא כספו ורכושו. תמיד אמרנו - מעולם לא הזדקקנו - ושלעולם לא נזדקק. אך כאן באה והופיעה ברוב חוצפתה זוגתו לחיים בטענה כי היא מתנגדת לקיום הצוואה שהרי היא הייתה ידועתו בציבור במשך כ- 8 שנים ויש לה את הזכות לדרוש ולקבל. כמובן שלא די לה שהיא מוטבת בביטוח חיים, היא רוצה ה-כ-ל! כמובן שהיא התעלמה מזה שאנו הם ששהינו בבית חולים, ויתרנו על הילדים, על עבודה, על הבית, אנו הם אלה שניקינו את הפרשותיו, אנו הם אלה שסעדו אותו אנו הם אלה שישנו על כיסאות, אנו הם אלה שחזרו למסדרונות בית החולים תוך חצי שנה! אנו הם אלה שהתייתמנו מאם ומאב. לה לא היו ילדים קטנים בבית או בעל - שהרי כל מה שיש לה - שוכב בבית חולים. אני היא זו שהייתה שם איתו בערבי שבת ובחג, אני, שהותרתי את משפחתי לבד, והיא איפה הייתה? עכשיו היא נזכרת ומציינת בכתב ההתנגדות את "אהוב ליבה"... ליבי נקרע בתוכי לזכר כיצד נטשה אותו כואב בבית חולים. עניין הכסף והרכוש לא כאב לי כמו לקרוא את השורות בהן היא מתארת אותנו כצמאי דם ורודפי בצע, גם ככה לא זכינו לכלום מלבד כאב, בגד קרוע ואובדן. היינו שם איתו מתוך אהבה, דאגה, כילדיו, יש בדעתי לתבוע אותה על הוצאת דיבה לנוכח התיאורים הכוזבים בו היא מתארת אותנו. אני חושבת על היום בו ינשא אחי, כשאין מי שילווה אותו לחתונה, לא אם לא אב. על היום בו אחיי הצעירים יעמדו לקבלת הדרגה כשאין את חיבוק אביהם הגאה לצידם, אותנו- במהלך חיינו הבאים, וכל שנותר לנו הוא אבן קרה, תמונות וזכרונות ילדות למזכרת, אזכרות ושם חקוק על האבן. אבי חזר ואמר כי עשה טעות שחי עם אישה זו, אך כעת מאוחר מדי, היא כמו עלוקה, התגלמות השטן עוד כשנטשה אותו בבית חולים, אגב הנטישה היא משום שסבבנו אותו - לא נראה לה ולא היה מקובל עליה שיהיה לו קשר עם ילדיו שהרי היא נטשה (על דעת עצמה בלבד) את ילדיה שזה לכשעצמו לא מובן כיצד אם נוטשת ילדים, היא רצתה אותו רק לעצמה. אבל בד בבד גם לא היה מקובל עליה לישון בבית חולים, או להיות שם מעל כמה דקות עד שעה, שהרי היא צריכה לעבוד, לישון, לאכול (אנחנו לא). שאלתי היא, הרי גם ככה איני רשומה בצוואה, אך אם הוא רשם צוואה, וברור שהוא אחראי ובוגר למעשיו ולא מצא לנכון לשנות אותה לטובתה הבלעדית של הוד מלכותה זאת אומרת שהיא תקפה.הרי הוא יכל בכל עת לשנותה, אגב הוא התכוון לשנות - לטובת כל ילדיו, אך הוא לא הספיק והאמת היא שלי כעת כל כך כואב האובדן שזה לא מפריע לי שהוא לא ראה בנו בזמן שרשם את הצוואה. כמו שהיא מתנגדת - למעשה גם אני יכולה להתנגד - מאותן סיבות. אך כשיש צוואה רשומה וחתומה - זו לא המילה האחרונה? כך הוא רצה - וכך יהיה. לא?

 

[עוד יוסף פנדריך]

תשובה

מעשי אבות... סבל לבנים...
שלום רב... מנישואיו הראשונים של אבי נולדו 3 ילדים (אני הבכורה) מנישואיו השניים נולדו 2 ילדים (קטינים) הוא התגרש ואז הכיר את השלישית, אך מכיוון שהיא הייתה עדיין נשואה היא הייתה אסורה עליו. השלישית, להבדיל מהשנייה ניסתה להרחיק אותנו מאבי במשך כל השנים בנסיונות כושלים ועלובים לנתק אותו מאיתנו. בשנה האחרונה אימי חלתה והיא בת 52 בלבד. נותרנו יתומים מאם, ביום החודש למותה, נודע לנו כי אבי הסתיר מאיתנו את מחלת הלוקמיה והיא התפרצה אצלו בצורה קטלנית לאחר מותה של אימי. בן 56 היה במותו. תוך חצי שנה איבדנו אב ואם, תחושת הכאב והאובדן היא כמו לב שנתלש באכזריות ממקומו. במהלך אישפוזו של אבי, סבבנו אותו 24 שעות, סעדנו אותו, זוגתו לחיים נטשה אותו ברגעיו הקשים באמרה "תמצא מי שיטפל בך" ועזבה אותו על מיטת חוליו, הוא גמר אומר בליבו כי ברגע שישתחרר הוא ישנה את נגיעתה בחייו, חייו איתה היו חיי מותרות, היא ראתה בו "ארנק פתוח" החל ממימון, טיולים בחו"ל, כספים אשר הועברו לחשבונה, דאגה לרשום את שמה כמוטבת בביטוח החיים. מי חשב על כסף? רכוש? התייתמנו מאם, וראינו כיצד אבינו הולך וקומל מולינו, היסנו אותו כי זה לא העת ולא מעניינו. הוא חזר והתנצל על כך שנטש אותנו בעת שהיה איתה, שהקשיב לה, ששעה לדבריה, שהרי היא נטשה את ילדיה לטובת אבי ורצתה בו רק לעצמה. לא התערבנו, הם בוגרים ואחראים למעשיהם, כמובן שזה פגע בנו אך למדנו להתמודד עם עזבונו עוד מיום גירושיהם של הורי. אבי הותיר צוואה, הצוואה נכתבה עוד בזמן שהיה נשוי לאישה השנייה. בו רשומים על כספיו ונכסיו ילדיו מנישואיו השניים. הכאב שלנו הוא לא בגלל רכוש או כסף, אלא ההכרה, ההכרה שהוא בנה את חייו בלעדינו, אך זכותו, זה הוא כספו ורכושו. תמיד אמרנו - מעולם לא הזדקקנו - ושלעולם לא נזדקק. אך כאן באה והופיעה ברוב חוצפתה זוגתו לחיים בטענה כי היא מתנגדת לקיום הצוואה שהרי היא הייתה ידועתו בציבור במשך כ- 8 שנים ויש לה את הזכות לדרוש ולקבל. כמובן שלא די לה שהיא מוטבת בביטוח חיים, היא רוצה ה-כ-ל! כמובן שהיא התעלמה מזה שאנו הם ששהינו בבית חולים, ויתרנו על הילדים, על עבודה, על הבית, אנו הם אלה שניקינו את הפרשותיו, אנו הם אלה שסעדו אותו אנו הם אלה שישנו על כיסאות, אנו הם אלה שחזרו למסדרונות בית החולים תוך חצי שנה! אנו הם אלה שהתייתמנו מאם ומאב. לה לא היו ילדים קטנים בבית או בעל - שהרי כל מה שיש לה - שוכב בבית חולים. אני היא זו שהייתה שם איתו בערבי שבת ובחג, אני, שהותרתי את משפחתי לבד, והיא איפה הייתה? עכשיו היא נזכרת ומציינת בכתב ההתנגדות את "אהוב ליבה"... ליבי נקרע בתוכי לזכר כיצד נטשה אותו כואב בבית חולים. עניין הכסף והרכוש לא כאב לי כמו לקרוא את השורות בהן היא מתארת אותנו כצמאי דם ורודפי בצע, גם ככה לא זכינו לכלום מלבד כאב, בגד קרוע ואובדן. היינו שם איתו מתוך אהבה, דאגה, כילדיו, יש בדעתי לתבוע אותה על הוצאת דיבה לנוכח התיאורים הכוזבים בו היא מתארת אותנו. אני חושבת על היום בו ינשא אחי, כשאין מי שילווה אותו לחתונה, לא אם לא אב. על היום בו אחיי הצעירים יעמדו לקבלת הדרגה כשאין את חיבוק אביהם הגאה לצידם, אותנו- במהלך חיינו הבאים, וכל שנותר לנו הוא אבן קרה, תמונות וזכרונות ילדות למזכרת, אזכרות ושם חקוק על האבן. אבי חזר ואמר כי עשה טעות שחי עם אישה זו, אך כעת מאוחר מדי, היא כמו עלוקה, התגלמות השטן עוד כשנטשה אותו בבית חולים, אגב הנטישה היא משום שסבבנו אותו - לא נראה לה ולא היה מקובל עליה שיהיה לו קשר עם ילדיו שהרי היא נטשה (על דעת עצמה בלבד) את ילדיה שזה לכשעצמו לא מובן כיצד אם נוטשת ילדים, היא רצתה אותו רק לעצמה. אבל בד בבד גם לא היה מקובל עליה לישון בבית חולים, או להיות שם מעל כמה דקות עד שעה, שהרי היא צריכה לעבוד, לישון, לאכול (אנחנו לא). שאלתי היא, הרי גם ככה איני רשומה בצוואה, אך אם הוא רשם צוואה, וברור שהוא אחראי ובוגר למעשיו ולא מצא לנכון לשנות אותה לטובתה הבלעדית של הוד מלכותה זאת אומרת שהיא תקפה.הרי הוא יכל בכל עת לשנותה, אגב הוא התכוון לשנות - לטובת כל ילדיו, אך הוא לא הספיק והאמת היא שלי כעת כל כך כואב האובדן שזה לא מפריע לי שהוא לא ראה בנו בזמן שרשם את הצוואה. כמו שהיא מתנגדת - למעשה גם אני יכולה להתנגד - מאותן סיבות. אך כשיש צוואה רשומה וחתומה - זו לא המילה האחרונה? כך הוא רצה - וכך יהיה. לא?

תשובה
לא כל כך ברור מה השאלה. הצוואה תקפה כל עוד לא הוכח פגם ברצונו של המצווה. לא פשוט להוכיח פגם. נטל ההוכחה על המתנגד.

 

[עוד רות דיין-וולפנר]

תשובה

מעשי אבות... סבל לבנים...
שלום רב... מנישואיו הראשונים של אבי נולדו 3 ילדים (אני הבכורה) מנישואיו השניים נולדו 2 ילדים (קטינים) הוא התגרש ואז הכיר את השלישית, אך מכיוון שהיא הייתה עדיין נשואה היא הייתה אסורה עליו. השלישית, להבדיל מהשנייה ניסתה להרחיק אותנו מאבי במשך כל השנים בנסיונות כושלים ועלובים לנתק אותו מאיתנו. בשנה האחרונה אימי חלתה והיא בת 52 בלבד. נותרנו יתומים מאם, ביום החודש למותה, נודע לנו כי אבי הסתיר מאיתנו את מחלת הלוקמיה והיא התפרצה אצלו בצורה קטלנית לאחר מותה של אימי. בן 56 היה במותו. תוך חצי שנה איבדנו אב ואם, תחושת הכאב והאובדן היא כמו לב שנתלש באכזריות ממקומו. במהלך אישפוזו של אבי, סבבנו אותו 24 שעות, סעדנו אותו, זוגתו לחיים נטשה אותו ברגעיו הקשים באמרה "תמצא מי שיטפל בך" ועזבה אותו על מיטת חוליו, הוא גמר אומר בליבו כי ברגע שישתחרר הוא ישנה את נגיעתה בחייו, חייו איתה היו חיי מותרות, היא ראתה בו "ארנק פתוח" החל ממימון, טיולים בחו"ל, כספים אשר הועברו לחשבונה, דאגה לרשום את שמה כמוטבת בביטוח החיים. מי חשב על כסף? רכוש? התייתמנו מאם, וראינו כיצד אבינו הולך וקומל מולינו, היסנו אותו כי זה לא העת ולא מעניינו. הוא חזר והתנצל על כך שנטש אותנו בעת שהיה איתה, שהקשיב לה, ששעה לדבריה, שהרי היא נטשה את ילדיה לטובת אבי ורצתה בו רק לעצמה. לא התערבנו, הם בוגרים ואחראים למעשיהם, כמובן שזה פגע בנו אך למדנו להתמודד עם עזבונו עוד מיום גירושיהם של הורי. אבי הותיר צוואה, הצוואה נכתבה עוד בזמן שהיה נשוי לאישה השנייה. בו רשומים על כספיו ונכסיו ילדיו מנישואיו השניים. הכאב שלנו הוא לא בגלל רכוש או כסף, אלא ההכרה, ההכרה שהוא בנה את חייו בלעדינו, אך זכותו, זה הוא כספו ורכושו. תמיד אמרנו - מעולם לא הזדקקנו - ושלעולם לא נזדקק. אך כאן באה והופיעה ברוב חוצפתה זוגתו לחיים בטענה כי היא מתנגדת לקיום הצוואה שהרי היא הייתה ידועתו בציבור במשך כ- 8 שנים ויש לה את הזכות לדרוש ולקבל. כמובן שלא די לה שהיא מוטבת בביטוח חיים, היא רוצה ה-כ-ל! כמובן שהיא התעלמה מזה שאנו הם ששהינו בבית חולים, ויתרנו על הילדים, על עבודה, על הבית, אנו הם אלה שניקינו את הפרשותיו, אנו הם אלה שסעדו אותו אנו הם אלה שישנו על כיסאות, אנו הם אלה שחזרו למסדרונות בית החולים תוך חצי שנה! אנו הם אלה שהתייתמנו מאם ומאב. לה לא היו ילדים קטנים בבית או בעל - שהרי כל מה שיש לה - שוכב בבית חולים. אני היא זו שהייתה שם איתו בערבי שבת ובחג, אני, שהותרתי את משפחתי לבד, והיא איפה הייתה? עכשיו היא נזכרת ומציינת בכתב ההתנגדות את "אהוב ליבה"... ליבי נקרע בתוכי לזכר כיצד נטשה אותו כואב בבית חולים. עניין הכסף והרכוש לא כאב לי כמו לקרוא את השורות בהן היא מתארת אותנו כצמאי דם ורודפי בצע, גם ככה לא זכינו לכלום מלבד כאב, בגד קרוע ואובדן. היינו שם איתו מתוך אהבה, דאגה, כילדיו, יש בדעתי לתבוע אותה על הוצאת דיבה לנוכח התיאורים הכוזבים בו היא מתארת אותנו. אני חושבת על היום בו ינשא אחי, כשאין מי שילווה אותו לחתונה, לא אם לא אב. על היום בו אחיי הצעירים יעמדו לקבלת הדרגה כשאין את חיבוק אביהם הגאה לצידם, אותנו- במהלך חיינו הבאים, וכל שנותר לנו הוא אבן קרה, תמונות וזכרונות ילדות למזכרת, אזכרות ושם חקוק על האבן. אבי חזר ואמר כי עשה טעות שחי עם אישה זו, אך כעת מאוחר מדי, היא כמו עלוקה, התגלמות השטן עוד כשנטשה אותו בבית חולים, אגב הנטישה היא משום שסבבנו אותו - לא נראה לה ולא היה מקובל עליה שיהיה לו קשר עם ילדיו שהרי היא נטשה (על דעת עצמה בלבד) את ילדיה שזה לכשעצמו לא מובן כיצד אם נוטשת ילדים, היא רצתה אותו רק לעצמה. אבל בד בבד גם לא היה מקובל עליה לישון בבית חולים, או להיות שם מעל כמה דקות עד שעה, שהרי היא צריכה לעבוד, לישון, לאכול (אנחנו לא). שאלתי היא, הרי גם ככה איני רשומה בצוואה, אך אם הוא רשם צוואה, וברור שהוא אחראי ובוגר למעשיו ולא מצא לנכון לשנות אותה לטובתה הבלעדית של הוד מלכותה זאת אומרת שהיא תקפה.הרי הוא יכל בכל עת לשנותה, אגב הוא התכוון לשנות - לטובת כל ילדיו, אך הוא לא הספיק והאמת היא שלי כעת כל כך כואב האובדן שזה לא מפריע לי שהוא לא ראה בנו בזמן שרשם את הצוואה. כמו שהיא מתנגדת - למעשה גם אני יכולה להתנגד - מאותן סיבות. אך כשיש צוואה רשומה וחתומה - זו לא המילה האחרונה? כך הוא רצה - וכך יהיה. לא?

תשובה
אכן סיפור קשה. לצוואה ניתן להתנגד מסיבות שונות, אך נראה כי תביעתה של בת זוגו של אביך אינה דווקא התנגדות לצוואה אלא שהיא דורשת פסק דין הצהרתי הקובע את חלקה ברכוש שנצבר בחיים המשותפים.