אוקיי!
לאחר קריאת הודעתך לנציב, בה יש הגדרת אני שהיא כלל לא חופפת למילים שלי, ברור למה תתנגד לביטוי אין אני.
כן כנראה היה דגש רב מדי על הזדהות. התיאור הנוכחי די קרוב לפחות בתחילתו. וכעת אפשר להתיחס לדבריך בצורה נאותה, ולנסות להכניס הכל להקשר הראוי.
לגבי העדר עצמי, כל המילים הן יחסיות ומצביעות על הניגוד שלהן. העדר עצמי הוא רק ביחס לתפיסה הרגילה, בה ההגדרה העצמית חסרת הספקות היא של סוביקט מוצק ומובהק נפשית, שהוא בעלי הגוף והתופעות המנטליות (ונפרד מהן), וגם מגדיר עצמו לפי כל הדברים שאינם הוא. המצב הרגיל הזה כל כך מובן מאליו, כפי שכתבת 'בעולם בו אנו חיים ביום יום , יש אני'. ושוב גם כי הגדרתך שונה 'החלק המתפקד' שכלל אי אפשר לקשר אותו לדבריי לחיוב או לשלילה. ודאי יש אני, הרי הוא חויה עצמית שבאה לפני ובתוך כל תופעה נצפית אחרת.
לכן אפשר להחליף היעדר במונח תפיסה-השקפת אני. אמנם כן, אחד הדגשים הוא על כך שזוהי רק השקפת אני. חמשת המצרפים המשולבים בתפקידם בהתהוות המותנית יוצרים השקפת אני מוצקה. אבל יש גם הקשר רחב יותר.
ההודעות שלי התייחסו בגדול לאמת הראשונה והשניה של בודהה, וכלל לא לפתרון כלשהו. יש סבל. יותר מדויק יש דוקהה, השתוקקות, תנועה לעבר... ולא ניתן ממש להגיד שיש סיבה אלא מעגל מותנה. השתוקקות היא האחיזה והיא פעולת המצרפים והיא מבוססת השקפת האני והיא הבורות. שלובים זה בזה.
שלושת סימני הקיום, חוסר שביעות רצון, אי קביעות, השקפת אני, נמצאים בכל חויה רגילה. הבורות היא באמונה שיש קביעות, יש אני מוצק, וניתן להגיע לשביעות רצון מתמשכת וממשית כלומר להגשים את ההשתוקקות.
הדרך ליציאה ממעגל זה היא שמונת הנתיבים, בפרשנות שלי הם הכנה הכרחית לחלק של החוכמה (מחשבה והבנה). לדוגמה תשומת לב וריכוז נכונים קריטיים ליכולת לראות (אותו דבר תמצא ביוגה). לב הענין הוא הבנה נכונה – ראיית המציאות כמו שהיא, לשים לב מה מחזיק את המעגל, חשיפת שרשרת ההתניות. חלק מזה הוא היכולת לשים לב לתחושות הגוף. חלק אחר הוא לשים לב לבעלות הנלקחת על כל חויה. או לשים לב למגע עם אוביקט. ועוד. לא צריך לשחרר אחיזה, לנסות להפסיק להשתוקק, או בצורה מלאכותית לחסל את האני. אלא לראות מה יש במציאות (או מה אין, או מהו טבע הדברים).
לגבי אני וחיי היום יום (ללא קשר לתיאור שלך מהו אותו אני), אין הפרדה בין כניסה פנימה ויציאה החוצה. הבנה נכונה בלאו הכי רלונטית לכל תופעה שהיא בחיים. השקפת האני שלטת ביום יום בכל דבר, כך גם ההשתוקקות. מסקנה מחשבתית לגבי הדברים הללו לא מספיקה ('אההה זו רק השקפה, הכל השתוקקות – זהו נגמר הסבל'). כאן אפשר לדבר על דרך שתמיד מתקיימת ברגע אחד אבל בצפיה בזמן יכולה להיראות כדרך ארוכה מאומצת ורבת מהמורות בכדי להבין ולראות נכונה את הדברים. מה שתכנה כהסרת התניות. הסרת התניות היא אך ורק הסרה שלהן בפועל, מה שהיית קורא לו מבחן היום יום. לא רק שאין מי שמשתוקק, אלא אין השתוקקות. מילים הן רק מילים, בסופו של דבר יש או אין השתוקקות?
זאת אומרת (וזו הסיבה להרחבה מעלה), שלא כמו בצורה הפשטנית של 'אין מי שעושה', השחרור הוא יותר עמוק מאשר אי הזדהות ואיזו הבנה. אם כי הם חלק ממנו. השחרור הוא ללא השתוקקות, ללא התניות, ללא חלוקה, ללא עליית השקפות שגויות, ללא שום זיהום תודעתי. האם נשאר משהו בכל זאת? לא משהו שניתן לתפוס אותו כאוביקט. ברגע שנותנים תארים, הם מיד ייתפסו כאוביקטים. אפילו 'חוסר-צורה' או 'הויה', מיד הופכים למושא השתוקקות.
באדוייטה ודנטה לא יתביישו ויגידו, הכל הוא תודעת העצמי. ואז גם מונח שכזה יכול לההפך לאוביקט.
אם לדעתך בודהה התכוון אחרת, ספר לנו..
