מעשיה עתיקה

[EYTAN155]

מעשיה עתיקה

היה היה קדר זקן בארץ סין,ולקדר אישה וילד. והקדר הזקן היה מפליא לעשות במלאכתו ומכל רחבי סין באו אנשים לביתו להזמין ספלים, כדים, ואגרטלים. האנשים היו באים אל בית הזקן,והאשה היתה רושמת מפיהם את ההזמנות וקוצבת להם זמן לבוא ולקבלן. והזקן היה עובד על האובניים בחדר הפנימי ובנו הילד עוזר על ידו. יום אחד מת הקדר הזקן והאשה עם הילד נותרו לבדם. אמרה האשה לילד: - אבא מת אין מי שיפרנס אותנו, עכשיו נמות ברעב. אמר הילד: - לא נמות. אמי, יש בכוחי להתקין קדרות, ספלים ואגרטלים טובים כאלו שהתקין אבא. אמרה האשה: -מי יחפוץ לשלם כסף בעד כלים שיעשה ילד קטן? אמר הילד: - אל תספרי לאיש כי אבא מת. וכשיבואו הקונים , קבלי מהם את ההזמנות, ואנחנו נראה אם אמנם יבחינו האנשים בין מלאכתי שלי למלאכת אבי. וכן עשו. הקונים באו והזמינו, האשה קבעה להם מועד לקבל סחורתם והילד ישב אל האובניים לבדו.ואמנם היתה המלאכה שיצאה מתחת ידיו מושלמת כזו של אביו ואיש לא התלונן. שנים רבות חלפו עברו מאז מת הזקן.והילד ישב אל האובניים והוציא מתחת ידו כלי חרס לתפארת ופרנסת האלמנה והיתום היתה מצוייה, לא חסר להם דבר. רק הירהור פגם אחד בשלוות חייו של הילד, מבקש היה להתגלות. מבקש היה להתוודע אל העולם, ליצור כלים בשמו ובחותמו, אבל חושש היה לגלות את דבר מותו של אביו, פן ימנעו הקונים רגליהם מסדנתו. ושוב חלפו שנים רבות, ואנשים מוסיפים לבוא ולהזמין כלים אצל הזקן. והילד יוצר את הכלים על אובניים ורוחו נכאה והרצון להתגלות דופק בו וגובר מיום ליום. ובאחד הימים בא איש זקן אל האלמנה ובפיו משאלה: מבקש הוא הוא להזמין ספל לבן, מעוטר ענף כחול , ודפנות הספל חייבים להיות דקים כעלי התות וגובה הספל כאגרופו של איש, ושוליו פתוחים כתפרחת הוורד הבשל ותושבת הספל סגלגלה כפרי המנגו. רשמה האלמנה בפנקס מה שציווה הזקן והורתה לו לבוא מקץ חודש אחד. כששמע הילד תיאורו של הספל ידע שהגיעה שעתו. מי שידע לתאר כך את מה שביקש לקנות, חזקה עליו שיבחין בהבדל שבין מלאכת האב שמת לבין מלאכת הבן החי, המזמין הזה לא יטעה , והילד יתגלה סוף סוף. הוא ניגש אל המלאכה בלב שמח ומקץ חודש ימים יצא מן התנור הספל המבוקש, כליל השלמות. אבל הזקן לא בא לקבל את סחורתו. הוא לא בא מקץ חודש, ולא מקץ שני חודשים, ולא מקץ שנה ולא מקץ עשר שנים. וכשחלפו עוד שנים רבות, והזקן לא בא ליטול את ספלו, אמר הילד לאמו: - אינני יכול לחכות עוד, עלי להתגלות ויהי מה. הולך אני למצוא את הזקן הזה, כי הוא האיש האחד המסוגל לגלותני. והילד הניח את הספל בתרמילו, אף נטל עמו אוכל וצפחת מים ויצא לדרך. הוא שוטט בכפרים הסמוכים למקום מושבו, ואחר כך פנה דרומה וצפונה,מערבה ומזרחה. אבל בשום מקום לא מצא את האיש הזקן. הסנדלים שלרגליו נתרפטו מכבר והבגדים שלגופו הפכו בלויי סחבות. אך התאווה להתגלות לא פחתה בלב הילד אלא גברה והלכה. שנה חלפה ועוד שנה מאז יצא מבית אמו, ועדיין לא מצא את האיש הזקן. עשר שנים חלפו ועוד עשר. ואז, יום אחד, לעת שקיעת החמה , בעשותו דרכו ביער, חש עייפות נוראה והוא כרע רבץ לצידו של מעיין זך ולאיטו גחן אל פני המים הצוננים, ואז פגש סוף סוף באיש הזקן.

 

[הומינר]

איתן איתן

כמו שצריך לדעת לספר סיפור, כך צריך גם לדעת לשמוע סיפור, הסיפור שסיפרת הוא יפה מאוד, אבל הפואנטה שלו איננה, בסדר, הוא פגש את הזקן, אבל למה הוא לא פגש את הזקן שנה קודם, מה הפריע בסיפור, שהוא יבוא לקבל את הספל, ויביע את תמיהתו על טיבו של הספל, ויכריז כי ספל כזה יכול לעשות רק מי שרוח צעירה מפהמת בו, וכי הוא מכיר את הזקן ומכיר את עבודתו, עבודה כזו הוא אינו מסוגל להוציא תחת ידיו, וכך הצעיר יתגלה, מבלי להיות מבקר ספרותי, אני חייב להעיר כי הסיום שלך משאיר אותנו הקוראים באויר.

 

[EYTAN155]

הומינר ידידי

אני מספר סיפורים ולא סופר (אם שמת לב זה פורום של מספרי סיפורים ולא פורום של כתיבה יוצרת). מצאתי את הסיפור,אהבתי אותו כמו שהוא ,בכוונתי לספר אותו כמו שהוא,והעליתי אותו על הכתב בפורום בתקווה שחברים אחרים בפורום יהנו ממנו כמוני.

 

[הגבירה מן האגם]

פואנטה

המילה פואנטה אינה שייכת כל כך לשפתם של מספרי הסיפורים מכיוון שאם כבר, יש לסיפורי עם פואנטות אינספור. תחושת הפואנטה בסיפורים היא תולדה של פתרון העלילה ומסען של הדמויות החיות בתוכה. עבור כל מאזין מכיל הסיפור בתוכו לא רק את המילים הנאמרות, את אופן הביצוע של מספר מסויים באירוע מסויים אלא גם השתקפות של מה שרוצה המאזין לשמוע, לקבל עבור עצמו. במקרה המסויים הזה, רק לדוגמה, האם אכן כל מה שרצה אותו כדר צעיר שכבר התבגר מאוד לאורך הסיפור, היה לפגוש את הזקן שהזמין את הספל? מדוע עברו בסיפור כל כך הרבה שנים עד שהגיע לכדי פתרון? יש עוד הרבה שאלות שסיפור כזה מעלה, לא רק בסיומו וכולן שוות עיון והתבוננות. תחושת ההישארות באוויר עדיין לא מעידה על העדר פתרון. הפתרון, גם אם אינו מצויין בסיפור מופיע במוחו של המאזין כמה שניות עד כמה שעות ויותר אחרי תום ההאזנה. כששומעים סיפור כזה מסופר, תחושת ההשארות באוויר עוד יותר חזקה מכיוון שהמאזין אינו יכול לחזור ולעיין בטקסט והראש עובד עוד יותר חזק בנסיון להביא את הסיפור לידי פתרון. וזה אחד התפקידים המרכזיים של מספרי הסיפורים - לעורר למחשבה בלי להיסמך על חומר כתוב או ידע של מישהו אחר. פשוט - צא וחשוב.