פרי, רק עכשיו פגשתי את סיפורך
על הילד בחליפת הקטיפה. הסיפור החזיר אותי כחמישים שנה לאחור. כשבננו הבכור היה בערך בן שלש רצינו לצלם אותו "צילומי סטודיו" לא כל כך ידענו מי והיכן אבל יום אחד כשלקחנו חופש מהקיבוץ זכרנו פוטו גורדון. ואם יש פוטו גורדון, אין ספק שהוא שוכן ברחוב גורדון. באותם ימים לא היה טלפון , בכל אופן, לנו לא היה טלפון , וכל מיני דרכי תקשורת ומידע לא היו בתודעתנו וכך מצאנו עצמנו עם הקטנצ'יק בן השלש, משתרכים לאורך רחוב גורדון בתל-אביב ומבקשים, לשוא, "פוטו גורדון". השמש כבר עמדה בחצי השמים, אנחנו כבר עייפים ורצוצים שלא לדבר על הבן שכמעט התיבש ואת פוטו גורדון לא מצאנו. התחלנו לעשות דרכנו בחזרה לבית הורינו שהמתינו לנו , ובעיקר לנכד האהוב, לארוחת צהרים דשנה ומפנקת. והנה נקרתה בדרכנו צלמניה, אם איני טועה היא עמדה בככר דיזינגוף - כאשר הככר עדיין היתה ככר - נכנסנו לשם. פגשנו שני צלמים זקנים , כך נראו בעינינו, וכבר הצטערנו על העיסקה, הם קפצו עלינו כעל מוצאי שלל רב, השאירו אותנו בחדר המבוא לקחו את הילד לקודש הקדשים של הסטודיו , ערמו לפני קוביות בצבעים שונים ועוד כל מיני צעצועים והוא על אף עיפותו ועל אף שלא היה ילד נוח להתקשר למבוגרים זרים, התמסר אליהם בכל לבו, אחד שיחק אתו והשני לחץ על הכפתור ומה אומר לכם יצאו תמונות מ-ש-ג-ע-ו-ת. התמונות שצילמנו אותו בשנים הבאות כאשר כבר היתה לנו מצלמה, ובעצם כמה מצלמות, והצילומים היו במצבים טבעיים ולא מבוימים היה להם כבר טעם אחר. תודה לך פרי שהחזרת אותי לרגע לימים היפים ההם. אגב, לימים התברר לנו שפוטו גורדון שוכן בשדרות רוטשילד.
